ג'ון ג'ונגקוק תמיד היה נערץ. הוא היה האהוב ביותר גם כשלא עשה דבר. בנות רצו אותו, בנים התחברו אליו, אלו שבתחתית הפרמידה השלטה בתיכון, שאפו להיות כמוהו. אך למרות זאת, למרות התחושה המשכרת של הפופולאריות, ג'ון ג'ונגקוק היה בודד.
קים טאהיונג היה קלישאה...
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
עצמתי את עיניי מתפלל לרגע הזה שאחד מחבריו יעבור ואנוס על נפשי, כי רציתי בכך..השאלות שלו חדרו לעצמותיי כמו סכין לבה רותחת הראש שלי היה ריק, לא היו לי את התשובות אשר רצה, הוא הביט בי עיניו דומעות מהכאב אשר אני נתתי לו לחוות, גרמתי למלאך שלי לבכות בגלל השאלות שלא יכולתי בפי לענות לו, לא רציתי לגרום לו לכאב כמו שגרמתי לעצמי במהלך השנים. "הוא משקר כי... הוא רוצה לפגוע בשנינו," התחלתי לומר, התחלתי לשקר. נשמתי עמוק ונשקתי לשפתיו ביובש ומתנתק ממנו אך עדיין חש את שפתיו עליי. "הוא רוצה שתישבר אבל לא אתן לזה לקרות" לחשתי, מחבק את מותניו ונותן לפניו לשקוע בצווארי "אני רוצה אותך לצידי" נשקתי לקודקוד ראשו, מנסה להרגיע אותו באופן שהוא יכל, ליטפתי את גבו בנעימות שתרגיע אותו, הכרתי את המלאך שלי, את הנער הביישן הזה שאהבתי בעמקי נשמתי הארורים. "בוא נבריז" לחשתי לאוזנו, מחיתי את דמעותיו דרך בד שרבוליי, הרצון לא לראות את הדמעות האלה הכו בי, כי למלאך הזה לא הגיע הכאב, כך לפחות התחלתי להרגיש.
הרצונות לעשות בגופו את הדברים הכי זוועתיים ורצונות לאהוב אותו התערבבו להם כמו דייסה לא חמה, שני הרצונות אשר פיתו אותי למבוך השאלות, לא ידעתי במה לבחור... לא ידעתי לאן ללכת, וכך עשיתי נשארתי דום בתוכי, עצרתי את עצמי וגרמתי למחשבות להתעופף, אך הרצונות האלה היו חזקים מאי פעם, הם נראו כאילו יש להם גוף משלהם, חשקתי בנער היפהפה... חשקתי לסמן את גופו ולגרום לו לצרוח את שמי כך שכולם ידעו למי הבייבי שייך. טאהיונג שבה את הלב הקפוא בהחלט, כאילו שזו הייתה משימה פשוטה בשבילו כדי להמית את גופי חסר הנשמה הארורה בה הוא נולד איתו, האהבה... אותה לא אהבתי במיוחד, רציתי להיות אדם שחולה באלקסיתימיה; חסר רגשות. שלא אכפת לו, שאני אוכל לא לחוש אשמה על הטעויות, שלא אחוש בושה. רציתי להיות אחד שכזה, רציתי להיברא למישהו שיכל להתגבר על הכל, אך נפלתי לשבי של עצמי. הייתי החייל שהפסיד במלחמה שלא יכולתי לכבוש את אשר שייך לי.
"אתה סומך עליי?" שאלתי, הוא הנהן לשלילה בשפתיים פסוקות ואדמומיות אשר אהבתי במיוחד, הוא נראה כמו ילד קטן... ילד שלקחו מידו את הסוכריה, לא רציתי שיהיה לו חומה אשר תגן עליו מהעולם האכזרי בה התקיים, לא רציתי שיסגור את הדלת אחריו רק בגלל שהוא מפחד... מפחד מהאמת שינתן לו, רציתי שלא יחשוש מהרע שבתוכי... רציתי שישנה אותי, רציתי להיות ג'ונגקוק אחר בשבילו, מישהו שאכן יאהב אותו, שיתן לו את כל מה שהוא צריך שליבו יפעום אך ורק למענו. וידעתי מהרגע הזה..ידעתי שבעתיד יבוא ליבו ישבר ולא יהיה אף אדם אשר ישלים אותו, ידעתי שהוא יבכה ימים ולילות על עצם מה שיצא מפי או מפיו של אחר, פחדתי מהעובדה שאאבד אותו, הפחד היה חלק ממני מאז טאהיונג נכנס לחיי, פחדתי שישכח ממני "אתה אוהב אותי?" שאלתי שוב והוא בתגובה הנהן לחיוב, חיוך לא רצוי התפרס על פניי והרמתי את גופו הקטן כאשר ידי תמכה דרך ישבנו וידו על צאוורי, הוא מחייך ומביט באישוניי עיניי. "לאן אתה לוקח אותי?" שאל אך לא עניתי, המשכתי ללכת עד שנעצרתי לבסוף בדלת סגורה ובה אין שום נפש אדם, פתחתי את דלת הכיתה בעזרת רגלי הימנית וסגרתי לבסוף משעין אותו כנגד הקיר, מניח את שפתיי כנגד צאוורו. "קוקי..מה אנחנו עושים?" גניחותיו נשמעו כהדהוד בחדר וזה רק דירבן אותי להמשיך לסמן את צווארו הבהיר שכבר נחתם בשיניי.
הורדתי אותו וסובבתי אותו כך שגבו מופנה אליי, סטרתי לישבנו ומיששתי, חש בכף ידי איך הישבן שלו זז בתיאום ידי "ג'ונגקוק!" גנח והבליט את ישבנו כאילו רצה שהזין שלי יחדור אליו ברגעים אלו, בגניחותיו יכולתי לשים לב לפניו המעונגות, להתחננויות שלו שאמשיך לגעת בו בצורה האסורה ביותר. "ג'ונגקוק... בבקשה," הוא הביט בי, התהפנטתי מיופיו של המלאך השבוי. "א-אני צריך את הזין ש-שלך קוקי" הוא לחש והסמיק בתוך כמה שניות בודדות "תזיין אותי." לחש בקולו העמוק, זה פיתה אותי מחשבות על גופו העירום חצו את ראשי ולא רציתי לחכות יותר.
"אני מבין שאתה נהנה לזיין אותו ג'ון," אמר יונגי מגחך במרירות בעוד צופה בשני הבנים עסוקים בלספר חוויות מהשעתיים האחרונות הבטתי בהם כאילו היו ילדים קטנים שחיכו בתור לגלידה עם הטעם שאהבו מכל "תשתוק מר.מין" החזרתי, הוא שירבב את שפתיו, נראה היה שמשהו הציק לו..משהו שלא הסתדר לו בראש, לא רציתי לדעת לא הייתי סקרן מידי בשביל לשכנע אותו לספר לי. "אז אתה אומר בעצם שהוא זיין אותך בחדר כימיה!" צעקה נשמע וזה היה קולו של ג'ימין אשר פער את עיניו ופיו נסתם בידיי ידו של טאהיונג, פניו הסמוקות הראו דמות של ילד קטן, גופו שכלל לא התאים למבנה פניו רק גרם לי להמשך אליו. הבטחתי לעצמי, לעולם לא אתן לו ללכת ממני..לעולם לא אתן לו לפסוע לדרך אחרת בלעדיי..לעולם לא אשאיר אותו לבד.
