ג'ון ג'ונגקוק תמיד היה נערץ. הוא היה האהוב ביותר גם כשלא עשה דבר. בנות רצו אותו, בנים התחברו אליו, אלו שבתחתית הפרמידה השלטה בתיכון, שאפו להיות כמוהו. אך למרות זאת, למרות התחושה המשכרת של הפופולאריות, ג'ון ג'ונגקוק היה בודד.
קים טאהיונג היה קלישאה...
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
מכירים את התחושה הזאת, הבדידות והריקנות שמתחוללת בגופכם, המחשבות שאתם רק רוצים לישון ולא להתעורר שוב לעולם, היה לכם את הרגע בו הבנתם שאנשים שאתם אוהבים בלב שלם לא באמת אוהבים אתכם, הם רק משתמשים בכם לתירוץ, התחושה הזאת שאף אחד לא זקוק לך יותר ולא צריך אותך לצידו, ההרגשה בו אתה נפרד מאדם כלשהו, אדם שאהבת אך הוא לא, כולם עוזבים אותך בסופו של דבר.
כולם נפרדים ובוגדים בך עד שיצא לך דם מהוורידים, בכיתי וייסרתי את עצמי. מכרים עזבו אותי ונטשו אותי לבד כנגד העולם, הם אמרו לי שהם צריכים לעבור הלאה, כל אלו היו שקרים שקניתי נתתי להם לעזוב אותי ולהמשיך את החיים שלא היו לי, החברים הטובים שלי שאהבתי אותם הילדים שהכירו אותי כמו את כף ידם בסופו של דבר, עזבו גם. כי למה? אין סיבה, לא נלחמתי יותר כדי לקבלם בחזרה, לא צעקתי או צרחתי שלא ימחקו מחיי ויעברו הלאה, לא השתוקקתי לוויתור הזה שאולי הם כן צריכים אותי. רק עמדתי דום ושקעתי בבועת נפשי.
רציתי לתת את הסיבה לטאהיונג לחיות, את האושר לראות בעיניים ואת האהבה שארצה לבטא בה, רציתי שטאהיונג יהיה שמח בחלקו ויהיה מאושר כאשר סביבו חבריו.
אך לי לא היה סיבה לחיות, סיבה כדי להמשיך לנשום, סיבה כדי לאהוב בלב שלם, לא היו לי את הסיבות הללו, אף אחד מהם לא כללו במחשבותי.
לא ידעתי מהי אהבה עד שפגשתי בטאהיונג, באותו הנער הצעיר שהחזיק את ספריו בכובד, אותו הנער שבאותם רגעים ליבי פעם בקצב מטורף, אותו האחד שליבי שייך לו. הנער הזה, אהבתי ושנאתי בכל עמקי נשמתי הוא היה העולם שלי והגיהנום שלי הוא היה האושר ועצב שלי, החצי שהשלים אותי מי שבעצם באמת אהבתי ותמיד אוהב.
אך למה אני עושה זאת, למה אני ממשיך להתנהג כך, מהי הסיבה לכך, זה מוצדק מה שאני עושה?
הכל נדחס במהירות הכל התערפל. ניסיתי למצוא את התשובה לכך אך מצאתי רק את השקט שלפני הסערה.
...
המסיבה התחילה כבר ואני עדיין בביתי מנסה לשכנע את עצמי ללכת ולהנות כמו נער רגיל, ללכת כדי לבלות לצחוק ולעשות דבר. לא להישאר בבית הריק וחסר האושר שבו. הבית שהכאב נמצא, מקום המפלט שלי שמבין ומקשיב לי, לא הייתי צריך לדבר כדי שיבין אותי לא הייתי חייב לבכות בקול כדי שינחם אותי רק נשארתי דום, מכניס לראותיי את האוויר ולבסוף מוציא כאשר עיניי טובעות לתוכן ופי הפתוח למחצה, הבית שלי היה בעצם המגן שלי.
אבל בכל זאת הכרחתי את עצמי, שמתי את החליפה שהייתי תחת כל בגדיי בארון אותה החליפה בה נהגתי ללכת כדי לבקר את הוריי, אותה החליפה שהזכירה לי בכל שנה מחדש היכן אני ומעמדי.
יצאתי מביתי, נראתי מצוחצח ומרשים למראה, הוצאתי מכיסי את הטלפון וחייגתי לג'ימין "איפה אתה?" שאלתי לאחר שענה, עיניי סורקות את האיזור המוכר, את החנויות שעדיין פתוחות ואת האנשים ההולכים ושבים, את האוויר הקר שעוטף אותי והאושר שמסביב, הסתכלתי לשמיים לכוכבים ולירח חיוך לא רצוי התפרס על פניי ועיניי נצצו היופי והחן נראה להפליא.
"כאן," משהו נגע בכתפי וסובבתי את עצמי בבהלה, אך חיוך נמתח לפתע כאשר ראיתי אותו לידו, את הנער הסמוק בעל שפתיים נפוחות אך דקיקות, את החליפה המרשימה ואת המתח ששרר על גופו כאשר הביט בי. עיניו בהו בעיניי ושנינו שתקנו אך ג'ימין דאג לשבור אותה "לטאה לא היה בן זוג אז חשבתי שנהיה שלישייה." אמר ג'ימין והסתכלי עליו מופתע מאט ממה שאמר, לא ידעתי שטאהיונג ישאר בלי בן זוג, הנער הזה שהדליק כל בחור בעל שרירים וכל גבר אחר שלא היה בריון, הופתעתי לגלות שבסופו של דבר נשאר מאחור כמו כלבלב נטוש.
ג'ימין החזיק בחוזקה בידו של טאהיונג שהשפיל את ראשו כאשר עיניי טבעו בעיניו הוא היה מתוק להחריד והחליפה הוסיפה זאת לחן היפה שלו וליופי שלא הוגדר. "אז שנלך," ג'ימין הנהן במרץ והחזיק את ידי משלב את ידו הקטנה סביב זרועי הימנית, הושטתי את ידי השמאלית לעבר טאהיונג שעמד עדיין במקומו, הושטתי כדי להרגיש מעט ממנו, מהחום והגוף שלו ששיגעו אותי וגרמו לי למחשבות מלוכלכות.
"טאהיונג.." לחשתי והוא אוטומטית רומם את ראשו והביט בי בפנים תמימות משכרות, אותו הפנים שרציתי לנשק ולחוש תחת גופי הוא הושיט את ידו בזהירות וחיבר אותה סביב זרועי השמאלית.
הגענו למסיבה שהייתה מלאה בתלמידים חלקם כבר שיכורים וחלקם רוקדים על הרחבה עם בני זוגם, אלא שנשארו לבד רק צפו מהצד.
עבר שעה או שעתיים כבר לא ספרתי את הזמן, כל מה שרציתי כרגע היה לחזור לביתי ולהתכרבל תחת השמיכה החמימה, להאזין לשיר ולעצום את עיניי, כך רציתי אך מישהו מנע ממני זאת, מישהו שתשומת הלב שלו הייתה אך ורק עליי.
קים טאהיונג.
נערים באים והולכים נמרחים עליו ונוגעים בו, גופי בער מכעס עצום והיה בי את הרצון להרוג כל אחד שנוגע בו, התקרבתי אליו בפסיעות גדולות הייתי קרוב אליו כך שיכל להרגיש את נשימותיי, הוא נראה מסוחרר כאשר נדף ממנו ריח של אלכוהול, פיו נמתח לחיוך טיפשי כאשר עמדתי מולו והוא הניח את ידיו על חזי הלבוש, מרים את קצוות אצבעותיו ומתקרב אם שפתיו לשפתיי "קוקי" הוא קטע את עצמו כאשר עצם את עיניו ונשק לפי.
הנשיקה שחלקנו הייתה תמימה ויבשה, הוא נצמד אליי יותר ושיחק עם העניבה שלי, פניו מתבוננות בעיניי כאילו קורא את מחשבותיי "אל תהיה עם ג'ימיני..יש לך אותי" הוא לחש קרוב לאוזניי והתנתק ממני באיטיות, מתחיל לצעוד לעבר היציאה של האולם, לא לפני שקרץ לי וחיוך מטופש עלה על פניו שוב.
רדפתי אחריו עד אמצע המסדרון השומם של בית הספר, הוא עצר במקומו והסתובב לכיווני נותן לי נוף של ישבנו הלבוש אשר בלט "ג'ונגקוקי".
לא משנה באמת כמה היה אכזרי הגורל וכמה שהוא הרג אותי מבפנים, הוא לא מנע את עצמו מלהימשך כך לעולמים. בגורל רציתי להפסיק להאמין, לדעת שזה רק צירוף מקרים של בני-אדם, לדעת שזה אהבה רגילה כמו כולם.
התקרבתי אליו ששמתי לב שלא יכל להחזיק את עצמו מלעמוד "אתה שלי קוקי... רק שלי" היה זה מילותיי האחרונים לפני שנפל מעולף תחת זרועותיי במסדרון השומם של בית הספר.
