ניסוי חברתי

•פרק 7•

מאיה כל כך יפה. כל כך חם היום, גם ברחוב וגם בקניון, או שזה רק אני? ובכל זאת, היא לובשת חולצה ארוכה בצבע בורדו ומכנס ג'ינס ארוך והיא נועלת סניקרס פשוטות, היא תמיד נועלת את הסניקרס האלו (לפחות מאז שאני מכיר אותה, כמה זה יוצא? יום וחצי?). אני מביט בה כשהיא מביטה על עמוד השווארמה המסתובב, כמהופנטת. "מה בשבילך?" הבחור הצעיר שעומד מעבר לדלפק פונה אל מאיה. "אנחנו רוצים שתי לאפות, בבקשה," הבחור זורק מבט קצר לכיווני ומסתובב כדי להביא את הלאפות. הוא חוזר ופורס אותן לפניו. "מה בראשונה?," הוא שואל את מאיה היא זורקת אליי מבט שואל, "זה בסדר תהיי ראשונה," אני מגחך. היא כזאת חמודה והיא לא מתנגדת לקבל את הלאפה ראשונה. היא אומרת לו את כל רצונותיה ובקשותיה, כמו שצריך. היא מביטה בו, מוקסמת מאיך שהוא מורח את החומוס ומפזר את חתיכות הבשר מעל למבחר הסלטים שמכסים כעת את הלאפה עד שכמעט ואינה נראית. הוא מגלגל את הלאפה במהירות של מומחים, עוטף אותה ומניח אותה על המגש שלפניו. "מה בלאפה השנייה?" הוא שואל את מאיה, "איך ידעת שאני קוראת מחשבות? חכה אני אגיד לך מה החבר שלי פה רוצה בלאפה שלו," אני מגחך שוב, חמודה, מצחיקה ועצבנית. בדיוק ככה אני אוהב את הלאפה שלי, אה, זאת אומרת את המאיה שלי, לא שלי, אוי לא חשוב! הוא לא זורק אפילו מבט אחד לעברי "מה הוא רוצה בלאפה?" הבחור חוזר על שאלתו בחוסר סבלנות. הוא מדגיש את המילה 'הוא' בצורה מוזרה, נגעל? חסר סבלנות? זה לא ברור לי, אך מה שכן ברור לי, זה שהצורה בה הוא מדבר לא מתחבבת על מאיה... לשנינו ברור כי הוא מתנהג ככה כי הוא מקנא בי ברמות מטורפות והיה מת להיות אני... ואולי גם בגלל המשקפיים שאני מרכיב על העיניים העיוורות שלי כביכול. יש אנשים שלא יודעים איך להתנהג עם אנשים מוגבלים, ויש כאלה שלא היו נבהלים משום מגבלה, משום מה, פגשתי עד עכשיו רק את הדפוקים, את הדפוקים ואת מאיה. בחור אחר שמכין פיתה ללקוחה אחרת, צועק, "ליאור תעביר לי את הטחינה," עכשיו אנחנו יודעים איך קוראים לבחור שלנו. עכשיו מאיה יודעת איך קוראים לבחור שלנו. ליאור לא מעביר את הטחינה, הוא כרגע עסוק בקרב מבטים עם מאיה ונראה שאף אחד מהם לא רוצה להיות זה שיפסיד. אני מתחיל לאהוב את זה שמאיה רבה עליי ככה. למרות שלא כל כך ברור לי למה. "ליאור," מאיה פונה אליו בשמו כאילו הם חברי ילדות שכעת רבים על צעצוע. "אתה יכול לשאול אותו בעצמך, הוא ממש עומד פה." היא אומרת לו בארסיות. הוא מביט בי, ומחזיר את מבטו אל מאיה, "לעזאזל תגידי לי כבר מה הוא רוצה בלאפה המחורבנת שלו," מאיה מביטה בו בכעס, אני רואה שפניה מאדימים, זה הזמן שלי להתערב, "מאיה, זה בסדר, אני רגיל לזה, עזבי אותו שישים כמו ששם לך, זה לא משנה, העיקר הבשר נכון?." אני מנסה לצחקק כדי להרגיע את האווירה. זה ממש לא עובד לי. מאיה מנענעת בראשה ואני רואה איך היא מביטה בבקבוקי הרטבים שמונחים לפניה על הדלפק.,הם בטח סתם מעניינים אותה נכון? "לא שון, ליאור ישים לך בדיוק את מה שאתה רוצה עכשיו," ליאור הזה נראה לי מוכר ממקום כלשהו, אבל אני לא מצליח לזכור מאיפה. "אני לא שם לו כלום, אתם יכולים ללכת אם את רוצה," מישהו מבוגר ומלא, יוצא מהמטבח ונעמד ליד ליאור, "מה קורה כאן?" נראה שהוא הבוס כאן, או לפחות המבוגר האחראי. ליאור מצביע על מאיה כמו ילד קטן, "היא באה ומתחילה לצעוק כאן!, היא חוסמת את התור ומפריעה לי לעבוד!" מאיה פוערת את פיה בתדהמה, איך לעזאזל הוא מעז להאשים אותה במה שקורה? הוא מגזים! הבנתי שיש אנשים שיותר קשה להם עם עיוורים אבל בגלל שאני נראה עיוור אז אני לא יכול לקנות לעצמי לאפה? אוי גאד, זה לא בגלל שאני עיוור. לעזאזל. "מאיה אנחנו צריכים ללכת," אני רוכן אל מאיה ולוחש באוזנה. אבל היא מתעלמת ממני. "אני מפריעה לך? לעזאזל! אתה לא הענקת שירות לאדם בגלל שהוא עיוור!" ליאור נראה כל כך מבולבל, אני חייב לקחת את מאיה מכאן, לפני שהיא תגלה את האמת. אני מסתכל מסביב ורואה שהצעקות משכו לא מעט אנשים מהקניון לצפות במחזה. "עיוור? אתה..." ליאור מסתובב אליי באצבע מאשימה. שיט. פשוט שיט. לפני שהעיניים שלי מבינות מה הן רואות ומעבירות אותות הסבר אל המוח אני מתחיל להרגיש את הרטבים פוגעים בפניי. מאיה תפסה בידיה שני בקבוקי רטבים והתחילה לשפוך ולהשפריץ על ליאור את כל מה שהיא מצליחה לתפוס. ליאור צועק לה להפסיק ותופס גם הוא רוטב כלשהו, משהו לבן, שום?! הוא משפריץ על מאיה את הרוטב והיא תופסת בקבוק נוסף לאחר שרוקנה את בקבוק הטחינה. אני רואה את האנשים מסביב מצלמים ומתרחקים כדי לא להתלכלך בעצמם, ופתאום אני רואה אותו, פשוט עומד שם צוחק וצופה ביחד עם כולם. הצלם. אני מניח שהוא עקב אחרינו עד עכשיו כדי לצלם הכל. ועכשיו הוא מתחיל להנות מזה. הכל מתלכלך מסביב ואני בעצמי מתחיל להריח כמו שווארמה. השיער הבהיר של מאיה נצבע ביותר מדי צבעים. האדם המבוגר שעומד ליד ליאור סופג בעצמו לא מעט. הוא צועק לשניהם להפסיק וכשהוא מבין ששום דבר לא יעזור הוא מרחיק את כל מה שהוא מצליח מהישג ידם. כששניהם מרוקנים את הבקבוקים האחרונים שבידם הם עוצרים כדי להכניס קצת אוויר לריאות. הם מביטים אחד בשני ואני רואה את גלגלי המוח של מאיה עוד מסתובבים. "בקש ממנו סליחה," מאיה צועקת עליו. הוא מחייך לפני שהוא מתחיל לצחוק. לעזאזל. רק שלא ידבר. "שאני אבקש ממנו סליחה? הוא צריך לבקש ממני סליחה! חתיכת דפוקה! תתרחקי ממנו כל עוד את יכולה לפני שיבגוד גם בך," הוא מביט בי רק לרגע ואז ליאור נעלם אל המטבח. סוף סוף אני מצליח למשוך משם את מאיה. שנינו מכוסים ברטבים מכל הסוגים, "זה לא גורם לך להרגיש כמו שווארמה בעצמך?" אני צוחק, אבל מאיה לא מצטרפת לצחוקי ולבסוף הוא דועך. אנחנו פונים אל השירותים כדי להתנקות. מאיה נכנסת אל שירותי הנשים ואני נכנס אל שירותי הגברים. מישהו יוצא מהשירותים ומסתכל עליי בהלם. אני מחייך עליו ופונה אל הכיורים. לעזאזל, דווקא את ליאור הייתי צריך לפגוש? אני מניח את המשקפיים שלי ליד הכיור. המים בכיור נצבעים בצבעי הרטבים ומנקים את פניי את פניי. אני שוטף את ידיי, עוצם את עיניי ומשפשף את עיניי. אחריי כל השנים האלו, איך לא זיהיתי אותו? אני פוקח את עיניי ודרך המראה אני רואה שמאיה עומדת מאחוריי, ממש בשירותי הגברים, היא מתעלמת לגמרי מגבר אחר שבדיוק יוצא מאחד התאים. אנחנו מביטים אחד בשני, דרך המראה. "מי זה היה?," היא שואלת אותי, לא ממצמצת אפילו לרגע, היא ממש טובה בנעיצת מבטים שגורמת לאנשים לפחד. "זה היה ליאור," אני אומר לה את הפרט היחיד שהיא כבר יודעת, פתאום אני נזכר שאני לא אמור להיות מסוגל להסתכל עליה דרך מראה בצורה שכזאת אז אני מרכין את ראשי ומביט במים הצבעוניים שעוד מסתובבים במערבולת. "היינו חברים פעם, לפני שנשרתי מהלימודים," היא לא ציפתה לשמוע את זה, את שני הפרטים המטרידים. "זיהית אותו?" היא שואלת. לשנינו היה ברור שהוא זיהה אותי מיד. "לא מאיה, לא זיהיתי אותו," היא לא ממש מראה כוונה כלשהי לצאת משירותי הגברים. "מה עשית לו?" עשיתי לו דבר נורא. "מה זה משנה?" אני מרכיב את המשקפיים ומסתובב אליה, עדיין מביט כלפי מטה. "לי זה משנה," היא מדברת בנוקשות, אני מביט בה לרגע. עיניה מרוחקות כפי שהיו כשהעלבתי אותה מוקדם יותר, מרגיש כאילו עבר כל כך הרבה זמן מאז. מאז הבוקר. "היינו החברים הכי טובים, ובגדתי בו." אני מרים את ראשי ומביט בה, היא מחזירה לי מבט. "הייתי בן חמש עשרה והייתי טיפש, ואחותו אהבה אותי," אני מרכין את ראשי כשאני נזכר בה, ברותם. "היא הייתה בת שלוש עשרה, מאיה לא התכוונתי אבל יום אחד הוא לא היה בבית וחיכיתי לו בסלון, והיא באה, רותם אחותו. הייתי איתה פעם אחת, אני נשבע לך," יש דברים שקשה מדי להיזכר בהם, זהו אחד הדברים האלה. "היא חשבה שאני אוהב אותה, ואני חשבתי שהיא הבינה שזה לא יהיה יותר ממשהו רגעי ונחמד, שכמובן לא יחזור על עצמו. אז דיחיתי אותה, וכשהיא אמרה לי שהיא אוהבת אותי... העלבתי אותה, נבהלתי מזה! הייתי כל כך מטומטם," דמעות כבר זולגות על לחיי,לעזאזל, הייתי צריך להישאר היום בטרנינג ולא לצאת מהבית. דמעות נקוות גם בעיניה של מאיה והיא מתקדמת אליי בצעדים קטנים. אני רואה קבוצת נערים שמתקדמת ברעש אל השירותים, כשהם רואים את מאיה זה גורם להם להסתכל על דלת הכניסה כמה פעמים כדי להיות בטוחים שלא ירביצו להם אם יכנסו בטעות אל שירותי הנשים. לבסוף הם מתחרטים, מסתובבים והולכים. "מה קרה אחר כך?" מאיה שואלת, קולה רועד עכשיו. "כמה ימים אחר כך היא הייתה בדיכאון, לא הלכתי אליהם הבייתה, כעסתי על עצמי שגרמתי לזה לקרות, ליאור הסביר לי שהיא הייתה בדיכאון כבר המון זמן לפני, וזאת לא הייתה אשמתי..." למה אני מספר לה את זה בכלל? מה זה עניינה? אני מביט במאיה וצועד לכיוונה אני נעצר סנטימטרים ספורים ממנה, מה שגורם לה להרים את ראשה כדי לשמור על קשר העין. "מרוצה מאיה? הגנת על רוצח ובוגד, היא התאבדה בגללי, ואני נטשתי את ליאור, רק אחרי שהיא מתה היה לי האומץ לספר לו מה קרה. עכשיו את מרגישה רע עם עצמך? את מצטערת על זה שהגנת על דביל שקרן ורמאי? את יודעת מה עשיתי אחר כך?," הדמעות חונקות את גרוני ואני בקושי מצליח להמשיך ולדבר. "אחר כך נכנסתי לדיכאון בעצמי, הרגשתי רגשי אשם איומים, שגרמו לי לחשוב שזה לא בסדר שהיא מתה בגללי, ושאני עוד חי, זה מה שעשיתי," אני מרים את ידי אל מאיה ומראה לה את הצלקות. הצלקות שכמעט ואינן נראות, אלא אם כן רוצים לראות אותן. מאיה משפילה את מבטה ובלי לשים לב עוטפת את ידה האחת בידה האחרת כמגוננת על ידה, שחס וחלילה לא יופיעו עליה צלקות כשלי. "נו? מרוצה? זה מה שציפית לשמוע? קדימה! תצעקי עליי! נו, תעליבי אותי כמו שרק את יודעת עכשיו יש לך על מה לרדת על מה להשפי..." מאיה עוצרת אותי מלסיים את המשפט. היא מחבקת אותי. לעזאזל. היא פשוט מחבקת אותי. כמעט ושכחתי שאנחנו נמצאים בשירותים, עד שגבר נעמד בכניסה ושואל אותי בלי קול אם אלו השירותי גברים ואני עונה לו בחזרה בלי קול שכן, והוא נכנס בשקט לאחד התאים. כמה רגשות ביום אחד? אני כמעט ולא עומד בזה, אני לא רגיל להראות רגשות ככה. הבנות שהכרתי היו צוחקות עליי כשבכיתי מולן, בפעמים המעטות שזה קרה. ועכשיו מאיה פשוט גרמה לי לספר הכל, ולבכות. "שנלך?" אני שואל אותה שהיא מתנתקת ממני. היא מהנהנת בלי קול ואנחנו יוצאים מהשירותים. אנחנו הולכים בשקט, פונים אל כיוון היציאה כשאנחנו עוברים ליד חנות שמזכירה לי שאני צריך לקנות עוד משהו אחד. "רגע אני צריך להיכנס רגע לחנות," אני מודיע למאיה, היא בודקת בפלאפון שלה מה השעה, "אני חייבת ללכת לקחת את אורי מהמעון, כבר מאוחר," אני מהנהן בהבנה. "אז לכי את אני אשאר עוד קצת," אני מביט בה כבר מתרחקת אך עוד עם ראשה אליי. "אתה תסתדר לבד?," אני מחייך אליה כתשובה. היא מחייכת בחזרה ופונה אל היציאה. אני נכנס אל טופטן ובוחר פינצטה למאיה, אני חייב לה. אני קונה לה שתיים, פינצטה אחת שמצויירים עליה קקטוסים, ואחת עליה מצויירים פלמנקואים. וואו. אף פעם לא אמרתי פלמנקו ברבים. המכורת שואלת אם לעטוף. אני מהנהן בהסכמה. סיפרתי לה והיא חיבקה אותי. כשאנשים שמעו על זה הם התרחקו ממני. אבל לא מאיה. מאיה חיבקה אותי. אני חייב לה הרבה יותר מרק פינצטה.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

המון זמן שלא פירסמתי פרק:/
יותר מדי זמן.
אני יודעת שאמרתי שאעלה פרק כל יום חמישי וזה מה שהתכוונתי לעשות, אך, כיתה י"א, בגוריות עניינים...
אז כרגע לא יהיה יום מסויים בו יעלה פרק אלא מתי שאצליח לכתוב. (בין מתכונת לבגרות...)