ניסוי חברתי

•פרק 3•

אנחנו יושבים במכונית, כל המשפחה. אני וליה יושבים מאחור, אמא יושבת מול ההגה ואבא יושב בכיסא הנוסע שלידה. אבא מגביר את הרדיו ומתנגן שיר, אני לא מזהה אותו, נשמע כמו שיר ישן. אמא מתניעה את המכונית, יוצאת מהחניה של ביתנו ומתחילה לנסוע לאורך הכביש ולזמזם ביחד עם הזמרת שמוציאה את קולה בקול גדול. "אתם חגורים מאחור?" אבא מחקה את קולו של שודד הים מבובספוג, "כן, כן, קפטן!" אני וליה עונים פה אחד לפי המנגינה, ואז אנחנו מתחילים לצחוק, ורגע לאחר מכן ליה מתחילה לשיר בקולי קולות, "היום יום הולדת, היום יום הולדת, היום יום הולדת ל....סון!" היא בת שלוש, זה בסדר שהיא לא יודעת עדיין לומר את השם שלי כמו שצריך, זה בטח יסתדר בעתיד. אני חוגג חמש עשרה היום, ואנחנו נוסעים לכיוון המרכז כדי לחגוג עם כל המשפחה, שגרה ברמת גן. "גבר! חשבת כבר על מתנה?" אבא שואל ויוצר איתי קשר עין דרך המראה הקדמית. אני מנענע בראשי לשלילה. "אל תדאג, יש לנו כבר משהו בשבילך, בעצם, בשביל שניכם." אבא קורץ לליה דרך המראה והיא פולטת צחקוק קטן. אבא מגניב מבט אל אמא, כמעביר לה את שרביט הדיבור. "יש לנו מתנה בשביל שניכם," אמא אומרת כאילו מסתירה סוד. "מה סה? תגלו לי כבר!" ליה קופצת על הכסא שלה , מתרגשת מההפתעה. אך מכיוון והיא חגורה אל כיסא התינוקות, היא קופצת וחוזרת עם ישבנה אל הכיסא כמו קפיץ. "בקרוב.. יצטרף אלינו איש קטן למשפחה!" אבא צועק בהתרגשות. אני וליה מסתכלים בעניים פקוחות ובפה פעור על ההורים שלנו, ואז אחד על השני, שוב ושוב ושוב. "מה?!" יש לנו קטע כזה, לדבר ביחד. ואז אנחנו צוחקים מרוב שמחה. אח קטן, יהיה לי אח קטן, אני אוהב את ליה, אבל היא תמיד משחקת בבובות. ואני תמיד רציתי אח קטן שאוכל ללמד אותו לשחק כדורגל. "כן!, אח קטן!," ליה צועקת בחדווה, רואים את הניצוצות בעניים שלה ומבינים שהיא כבר מתכננת איך להפוך אותו לאחת מהבובות שלה, או למשרת שלה, מכיוון ואיתי זה לא כל כך הצליח לה. חיוך גדול מרוח לי על הפרצוף, זאת המתנה הכי טובה שקיבלתי ליום הולדתי אי פעם. זה יום ההולדת הכי טוב שהיה לי אי פעם. ואז אורות המשאית המתקרבת אלינו סינוורה אותי.

"לא!!" אני מזדקף במהירות. אני מרגיש שהמיטה רטובה מתחתיי, שוב זה קורה, הסיוטים האלה, גופי העליון והחשוף רטוב מזיעה קרה. לרגע אני לא מזהה את החדר בו אני נמצא, החדר של מרקוס. זהו הלילה הראשון שלנו בביתו. מרקוס לא הסביר לי יותר מדי, לחיות עם המשפחה שלי ועם מאיה ואחותה אורי בבית אחד, ולחכות להוראות חדשות. מרקוס אמר שהבית מלא במצלמות ורמקולים נסתרים. אני לא מצליח לנחש איזה סוג סרט יצא לנו בסוף, אני לא יודע אם זה נחשב עוד לניסוי חברתי. אני קם מהמיטה, ונכנס למקלחת. אני מתקלח במים קרים, זה מונע את הסיוטים מלתקוף שוב כשאני חוזר לישון. אני יוצא מן המקלחת, מתלבש ומוריד את המצעים מהמיטה. איפה לעזאזל מרקוס שומר את המצעים שלו? פגשתי בחדר הכביסה כשהגעתי לכאן מוקדם יותר, כשחיפשתי את השירותים. אני יוצא מחדרי והולך לכיוון חדר הכביסה עם המצעים בידי. החדר של מאיה קרוב לחדר שלי, ואני לא עוצר שם כדי לצותת או משהו. אבל אני שומע שירה מתוך החדר. מאיה שרה, ואחותה אורי מצחקקת ברקע. מאיה ממשיכה לשיר, הקול שלה מעומעם, ואני כל כך רוצה לפתוח את הדלת ולשמוע אותה בבירור. מעבר לדלת הקול שלה נשמע מלאכי, בטח כזה קול יש ברקע של גן עדן. אני מצמיד את האוזן שלי לדלת, השיר הזה נשמע כל כך מוכר. ואז היא עוצרת, כנראה אורי נרדמה, אבל מה איתי? אני כאן! ואני רוצה לשמוע עוד! "מה אתה עושה?" קול מבהיל אותי מאחור, "סבתא!, הבהלת אותי" אני לוחש לה בקול. "אתה מטריד בנות?" סבתא שואלת ברצינות יתרה. להקשיב למישהי שרה מעבר לדלת באמצע הלילה זאת לא הטרדה! היא מסתכלת על המצעים שאני מחזיק בעצבות. "בוא אני אעזור לך להחליף מצעים," היא מובילה אותי אל חדר הכביסה, פותחת את הדלת, זורקת את המצעים המלוכלכים אל סל הכביסה ומוציאה מצעים נקיים מהארון שליד הסל. נו ברור שפה יתחבאו המצעים. אנחנו חוזרים לחדר שלי ואני עוטף את המזרן בסדין. "הם קשים יותר עכשיו?" היא שואלת, חזרנו אל הנושא שעמד באוויר. "הם מורגשים יותר, החלומות מרגישים כמו מציאות, אבל זה בסדר, את לא צריכה לדאוג." רציני. היא דואגת לי כמו לילד קטן. אני סובל מסיוטים כבר שנים, יש בכלל עוד סוג של חלומות? אני רגיל לזה, "אולי תסכים כבר לקבל טיפול?!" מאז שהסיוטים החלו, זאת אומרת מאז התאונה, ניסו לשלוח אותי לכמה מטפלים, פסיכולגים ופסיכיאטרים מכל הסוגים והמינים. אף אחד לא רצה להמשיך לטפל בי. פעם אחת בעטתי באחד מהפסיכולוגים, ולמזלי, הוא לא הגיש תלונה. "סבתא.." היא תמיד מנסה לשכנע אותי לנסות שוב, כל שנה, כל חודש, כל שבוע וכל יום, לפחות פעם ביום היא מדברת איתי על טיפול פסיכולוגי. ליה מקבלת טיפול עם פסיכולוגית של ילדים, היא אוהבת אותה, נראה כאילו יש ביניהן אהבה הדדית כזאת שהיא יותר מאשר קשר רגיל בין מטופלת לפסיכולוגית. ואני שמח כל כך שיש לליה קשר כזה. "בבקשה רק תחשוב על זה שוב." לא הייתי צריך לומר לה על החלומות, היא סתם תדאג עכשיו. "טוב, אני אחשוב על זה." היא מחייכת בעצבות. היא מאוכזבת ממני, אני יודע. אני מלווה אותה לחדרה ואנחנו אומרים לילה טוב. אני הולך אל חדרי ועובר ליד החדר של מאיה. די נו, אפילו לא עצרתי, רק האטתי את ההליכה. בסדר?, ואז עצרתי. אבל לא בשביל שוב לשמוע את השירה העדינה שבקעה מתוך החדר, כי היא לא הצליל שנשמע עכשיו. עכשיו אני שומע בכי, בכי שקט אבל לא אילם. מאיה בוכה? זאת לא אורי, זהו לא בכי של תינוקת. מאיה בוכה. אני מצמיד את האוזן לדלת ומקשיב. למה היא בוכה? "מי שם?" שיט. לא שאלתי את זה בלב, שאלתי את זה בקול. אני פונה אל חדרי, אבל מאוחר מדי, הדלת מאחורי נפתחת. "שון?" אני נעצר במקומי, אני מסתובב אליה ומביט באוויר, לא שוכח לרגע את התפקיד. "מה אתה עושה כאן?" הקשבתי לך שרה, ואז הקשבתי לך בוכה. ממש לא מטריד. "אני מצטער, לא הייתי צריך ל.." לעזאזל. "לא היית צריך לצותת לי?" היא משלימה את החסר. אני מביט ברצפה, רואה מזווית העין שהיא מנגבת את הדמעות, לא אומרת שום דבר נוסף וחוזרת אל החדר בסגירת דלת שקטה. טיפש. היא בטח חושבת שאני עיוור עם בעיות. חולה נפש ומטרידן. איזה מטומטם אני. אני חוזר אל חדרי בשקט ואל השינה נטולת החלומות שלי.