ניסוי חברתי

•פרק 4•

דפיקות על הדלת מושכות אותי מהשינה החשוכה ונטולת הסיוטים שלי. אני פוקח עיניים ומתיישב על המיטה. דפיקות. אני מסתכל מסביב, על חדר השינה שיארח אותי בזמן הקרוב, חדר שינה נטול תמונות או חפצים אישיים. זה לא שבחדר שלי היו תלויים תמונות או פוסטרים.. טוב, אני מודה, היו לי כמה פוסטרים של שומרי הגלקסיה, הנוקמים, אנטמן, האלמנה השחורה (בלבוש כמובן), ועוד כמה גיבורי מארוול שאני מאוד מחבב. על השידה בחדר שלי הייתה רק תמונה אחת, של כל המשפחה, היא צולמה כשהיינו בטיול משפחתי בצפון. הדפיקות נשמעות שוב. מהירות, חזקות ועצבניות יותר "מי שם?" יש מישהו שהקול שלו נשמע בסדר כשהוא מתעורר? אני נשמע כמו שילוב של חריקת גלגלים וזן מיוחד של עורב. יש בכלל זנים מיוחדים של עורבים? הדלת נפתחת בחוזקה ומבהילה אותי. "אתה עיוור או חירש לא הבנתי?!" מאיה נראית כועסת מאוד, יכול להיות שרותחת וזועמת אפילו. שיט. אני יוצר קשר עין. אני מסיט את מבטי ממנה, כך שזה לא יראה חפוז מדי אבל עדיין לפני שהיא תספיק לשים לב. "אני עיוור, אבל כנראה שאת חירשת כי שאלתי 'מי שם?', לפני, שפרצת לחדר של אדם שישן בעירום, בגסות שכזאת." זה לא היה לגמרי נכון. אני ישן בבוקסר, אבל שתבהל קצת ותלמד לדפוק על הדלת בפעם הבאה. רק הגוף העליון שלי נראה לעין, שאר הגוף עטוף בפוף. היא מסתכלת על הגוף העליון שלי, ובוחנת אותו, כן כן, העניים הגדולות והיפות שלה בוחנות אותי. ואז היא מגחכת. "אתה כל כך חיוור וחסר צורה, שנראה כאילו אתה לובש חולצה לבנה. אז לא כל כך משנה לי. או שאף בחורה, אף פעם לא ראתה אותך בעירום אז אתה מתבייש?" אאוץ'. וואו, עוקצת. אני חושש שהיא עוד כועסת בגלל אתמול. "עכשיו, אתה צריך עזרה במשהו או שאני יכולה ללכת עם אורי למעון?" כועסת וממהרת ביותר, היא נותנת לי תחושה כאילו היא לא אוהבת אותי, אך זה דבר שהוא לגמרי בלתי אפשרי. אני מרים גבה ומגחך, היא מעצבנת ברמות אחרות. אני מרגיש את הראש שלי מתחמם מכעס. "אני עיוור, לא נכה. לכי מכאן." היא מחייכת חיוך לא כל כך חביב, יוצאת מהחדר וסוגרת את הדלת אחריה. שלא נדע מעוד בנות כמוה. עצבנית. אני נשכב אחורה על המיטה ומביט בתקרה. מכירים את זה שהתקרה לבנה? כן? היי, גם אני. אז למה התקרה של מרקוס שונה? אה, כי אני מביט בתקרה ורואה את עצמי. אתם שואלים איך זה יכול להיות? זה פשוט. התקרה של מרקוס מכוסה במראה. פשוט שם, מראה. אני לא רוצה לדעת למה יש למרקוס מראה במקום תקרה. ואני גם לא רוצה לדעת למה לא שמתי לב לזה עד עכשיו. טוב, את התשובה הזאת אני יודע כבר. הייתי מאוד עייף אתמול. אתמול, סבתא הסבירה למאיה איפה כל דבר נמצא, מה התפריט שהיא צריכה לדאוג לו בכל יום, ושהיא צריכה ללות אותי לאן שאצטרך וארצה. כמובן שמאיה דרשה לדבר על הכסף, על אמצעי התשלום, על החדר שלה ושל אורי ועל עוד הרבה דברים, היא דואגת לאחותה יותר מאמא שדואגת לילד שלה. כמובן שהיא דרשה חוזה עבודה רשמי. אני לא יודע בכלל מתי סבתא שלי הספיקה ללמוד את כל הדברים האלה. אני בהלם שהיא בעצמה למדה את התפקיד כל כך מהר. וליה. אני מקווה שזה לא ישפיע עליה לרעה. היא תצטרך לשקר לא מעט, והיא תחיה בתוך חיי שקר עכשיו. אני לא רוצה שהיא תחשוב שזה טוב לשקר. השעון שבפלאפון שלי מראה שהשעה שמונה וחצי. סבתא שלי בטח כבר לקחה את ליה לבית הספר והלכה לעבודה. במה היא עובדת? היא סוכנת חשאית של הממשל. ברצינות רבה. היא מנקה משרדים ממשלתיים, בחשאיות רבה, כדי שתמיד יחשבו שנקי שם והיא עובדת מטעם סוכנות נקיונות, אז הבנתם? סוכנת חשאית של הממשל?. למרות שסבתא תמיד מתלוננת על איזה עובד מבוגר שם שתמיד מכין לעצמו שוקו, שותה קצת ושופך אותו. והיא זאת שבאה כדי לנקות. אמרתי לה שזאת הדרך שלו להתחיל איתה והיא אמרה שהיא מתאפקת לא להדק לו את האף בתור התחלה לרצח. אני קם מהמיטה ונכנס אל חדר הארונות של מרקוס כדי לראות מה יכול להתאים לי לעת עתה. הבעיה היא שאין שם בגדים של מרקוס. יש שם את הבגדים שלי. איך זה הגיוני בכלל? מתי הספיקו להעביר את כל הבגדים שלי לכאן? טוב, לא משנה, העיקר שיש לי את הבגדים שלי ושאני לא אצטרך להתמצא בבגדיו של זקן. אני לובש חולצה שחורה ארוכה ומכנס טרנינג אפור. אני לא חושב שתהיה לי סיבה לצאת היום מהבית. אני יוצא מחדרי והולך לכיוון המטבח כדי לראות מה יש לאכול. ושוב אני עובר ליד חדרה של מאיה, ואני נשבע ששמעתי רעש בוקע מתוכו. היא חזרה כבר? וכמו מענה לתשובתי, אני שומע את דלת הכניסה נפתחת, נסגרת ולאחר מכן צעדים בתוך הבית. שיט. אני רץ בשקט ובמהירות בחזרה אל חדרי. מה שחסר לי זה שהיא תראה אותי עומד ליד הדלת של החדר שלה ומנסה להקשיב לקולות מתוכו. ובנוסף, אני חייב לשים עליי את משקפיי העיוור תמיד, או לפחות עד שאתרגל לא ליצור קשר עין עם מאיה. ואיפה המקל שלי? אה נכון. הוא נשאר אתמול בקיוסק. איפה לעזאזל המשקפיים האלה? "שיט!" כן. מצאתי אותן. טוב, הרגל התמימה שלי מצאה אותן. אני מתיישב באיטיות על הרצפה ומסתכל על רגלי הימנית, הרגל שלי לא נראית טוב יותר מהמשקפיים.. או לפחות ממה שנשאר מהן. אני מסובב את רגלי כך שהראה את הנזק. ברגים קטנים ופלסטיק דק נעוצים ברגלי המדממת. לעזאזל זה כואב. מי שם אותם על הרצפה בכלל?! "הכל בסדר?" מאיה שואלת מפתח החדר. אני שומע אותה לוקחת נשימה עמוקה כשהיא רואה את כל הדם. אני לא מרים אליה את ראשי. "נראה שעכשיו אתה קצת נכה," אני סובל מכאבים והיא לא מוותרת על המצחיק שלה. "חה, חה כל כך מצחיקה," אני אומר בכעס. השעה רק תשע והיום הזה כבר בלתי נסבל. "טוב זעפני תרגיע," היא נכנסת אל החדר ומתיישבת על הרצפה לידי. היא לוקחת ממני את הרגל. כן, פשוט לוקחת לי את הרגל ומחזיקה אותה על הירך שלה. ואני מצטער על כך שלא שטפתי אותה לפני, כי הריח.. "זה עומד לכאוב," מה זאת אומ.. "איה!" היא שולפת במהירות ובלי אזהרה מוקדמת את עדשת המשקפיים שננעצה ברגלי. ואז היא צוחקת. צחוק מדבק מדי כל כך מתגלגל, אבל בכל זאת, היא מנסה להרוג אותי?!. "שיט, את נהנת להתעלל בי, אני רואה את זה." נו באמת. אני לא רואה. "אני בספק אם אתה יכול לראות, אבל כן, אני די נהנת," היא קמה ומשאירה את הרגל שלי באוויר. היא יוצאת מהחדר שלי ומשאירה אותי לבד. אחרי דקה היא חוזרת עם מגבת קטנה ורטובה, ערכת עזרה ראשונה ופינצטה. "סדיסטית," אני אומר  בשקט. "ואתה מזוכיסט, איזה מטומטם דורך בצורה כזאת על המשפקיים שלו? ולמה בכלל הן על הרצפה?," אם הייתי יודע שהן על הרצפה הייתי מרים אותן, נשמה. "מטומטם שלא רואה איפה הוא דורך," אני חושק את שיניי בכאב כשהיא שולפת ברגים ופלסטיק מהרגל בעזרת הפינצטה. "אתה חייב לי פינצטה," היא אומרת ברצינות. כן, גם אני לא הייתי מקרב את הפינצטה הזאת אל הפרצוף שלי אחרי זה. "אמ.. תקשיבי.. בקשר לאתמול.." אני מתחיל לומר, באמת לא הייתי צריך להקשיב לה. לא לשירה שלה ולא לבכי שלי. "זה בסדר, עזוב, סתם הייתי במצב רוח רע, זה הבית שלך ואני רק אורחת, אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה," אם היא הייתה יודעת את האמת. משום מה, אני מרגיש שזאת לא הפעם הראשונה שהיא בוכה בלילה. "את לא רק אורחת, זה גם הבית שלך," היא מרימה את ראשה, ואנחנו מביטים אחד בשני, אני לא מסוגל שלא. אני מביט העיניים האלה, הגדולות והירוקות, והיא מביטה בי. "סיימתי," היא אומרת, מתעלמת לגמרי ממה שאמרתי לה. בטח הבכתי אותה, למה לעזאזל אמרתי את זה? בכלל לא שמתי לב, היא סיימה לחבוש לי את הרגל. "אתה רואה אותי?" היא שואלת, מטומטם, לא הייתי צריך ליצור איתה קשר עין בצורה שכזאת. "לא. אבל אני שומע אותך, וככה אני ממקם את העיניים שלך, בערך, יכול להיות שאני בכלל בוהה באף שלך," אני חוזר על משפט שאחד העיוורים שהכרתי אמר לי, היה נראה כאילו הוא רואה רגיל, לא היה אפשר לדעת שהוא עיוור מהדרך בה הוא הביט באנשים. "אה, נכון, סליחה. שאלה מטופשת," היא מרכינה את ראשה, אני מושך את רגלי אליי. "היא לא מטופשת," אני אומר, אני המטופש בחדר. "אז נלך לקנות לי משקפיים חדשות?" אני שואל ומחייך אליה, היא מרימה את מבטה אליי, ואז היא מסתכלת על השעון. "אממ, בטח, פשוט קבעתי עם מישהו, אכפת לך שהוא יצטרף?" על מי היא מדברת? "לא אכפת לי, אז תזמיני מונית?" היא נעמדת ועוזרת לי לעמוד על הרגל השמאלית שלי. "לחבר שלי יש מכונית הוא יאסוף אותנו, זה בסדר." היא אומרת ואז יוצאת מהחדר, כנראה ללכת כדי להתקשר לחבר שלה. לעזאזל, שכחתי שיש לה חבר. ובדיוק הסכמתי להיות גלגל שלישי שלהם.