ניסוי חברתי

•פרק 2•

כל הבנות קשות כל כך? לא זכרתי שזה ככה, טוב, כמו שאמרתי יש לי מראה ממוצע, לא חתיך על ולא דוגמן, אבל אין מה לעשות, בנות בכל זאת נמשכות אליי (וגם בנים לפעמים כן תתפלאו, יש לי קסם שמשפיע על כל המינים), אז בנות נמשכות אליי ומאיה לא, אבל גאד מה לעשות? אני לא יכול לפשל, אני חייב את הכסף, המחשבות רצות במוחי בזמן שאני מסתכל עליה מאחור, מתרחקת, מה לעשות?, ואיפה מקל העיוורים המחורבן שלי?!, בינגו. "מאיה!" היא עוצרת באטיות, אבל לא מסתובבת, "אני לא יכול ללכת ככה, המקל שלי נשאר בקיוסק..." קליעה. היא מסתובבת אליי ומתקרבת, "אז מה אתה רוצה שאני אעשה?" היא שואלת, מבעד למשקפי השמש שלי אני רואה שהיא נמנעת מלישר אלי מבט, בעצבנות רבה מדי לטעמי. "מכיוון ובגללך אני לא יכול ללכת הביתה, כאילו, בגלל שעשית משהו חיובי אני מתכוון, והגנת על חסר ישע, אז חשבתי שהמינימום שאת יכולה לעשות עכשיו הוא לעזור לי להגיע הביתה, ואז להביא לי את המקל" היא מהססת, בטח חושבת על האפשרות ללכת ולהשאיר אותי פה לבד. ואז אני שומע את קולו של מרקוס אומר לי דבר לא הגיוני, שהוא, דורש שאני אעשה. כן, דורש. "וגם..." אני מתחיל לומר, אין לי מושג מה מרקוס מתכנן, אבל זה לא נשמע כמו ניסוי חברתי ממוצע. "וגם, אני מרגיש אשם כי פיטרו אותך ואין לך לאן ללכת, העוזרת שלי בדיוק טסה לחו"ל ככה שאני צריך למצוא מישהי חדשה," היא מסתכלת עליי ועיניה מתכווצות, מה שהופך אותה, לבחורה עצבנית וחמודה. "אתה רוצה, שאני אהיה המשרתת שלך?" אני מהנהן בראשי, ואז במהירות אני מתחיל לנענע בו לשלילה, לא זאת התשובה שהיא רצתה לשמוע, "לא! לא, מה פתאום משרתת, עוזרת, בדיוק עברתי לגור כאן ככה שאני עוד לא מכיר את הבית וצריך עזרה ולבשל, יהיה לך חדר משלך, ואת תקבלי שכר ושלוש ארוחות ביום," אני מרגיש שהיא עדיין לא מאמינה לי, "למה דווקא אני? אתה לא יודע עליי כלום," תכלס. אבל אין בחורה שתשאיר אותי בלי מילים, "את, כי את זאת שלא השתמשה בעיוורון שלי כדי להרוויח משהו, כי את היית אמיצה ונלחמת בשביל מישהו שאת לא מכירה, וכי את יפה," עכשיו אני יודע מה היא תגיד, 'איך אתה יודע שאני יפה?' ואז אני אחייך את החיוך השרמנטי שלי ואגיד לה, 'אני מרגיש שאת יפה מבפנים וזה כל מה שחשוב' ואז היא בטח תסמיק ובום, היא בכיס שלי. אבל לע, כן חברים זה לא 'לא' אלא 'לע', יודעים למה? כי היא מאיה, היא חייבת להיות מיוחדת, "כמה תשלם לי?," בלי להסמיק, בלי לצחוק בקול גבוה מדי, או להראות שהזיז לה מה שאמרתי. החבר שלה בטח מסכן. שתלטנית הבחורה הזאת. ומתנשאת, יותר ממני אפילו. "כבר נדבר על זה," נשמה, אם הייתי יודע, לא נראה שמרקוס מתכנן לעזור לי כרגע, הוא בטח אוכל את הביסלי שלי.
"כן, נדבר על זה, עכשיו," היא קובעת, אסור לי להראות שאני לחוץ, לא שאני לחוץ, פשוט, עכשיו נשארתי בלי מילים. וזה לא קרה, אף פעם. "ויש לי אחות קטנה תינוקת, בת שנתיים, קוראים לה אורי חוץ מהמשכורת, אתה תקנה את הטיטולים והאוכל שלה," לא יכולתי שלא להרים גבות לנוכח התעוזה, "מי את חושבת שאת?" אני לא מתאפק, היא כבר לא יפה, היא סתם מעצבנת. היא מקווצת את שפתיה, "תמצא מישהי אחרת," היא אומרת בלי היסוס. היא מסתובבת כדי ללכת ובהחלט כבר לא מעניין אותי, זה ניסוי חברתי, אני אמצא מישהי אחרת, בשביל מה שזה לא יהיה שמרקוס מתכנן. ואז הרוק של מרקוס נכנס לי אל תעלת האוזן, "תעצור אותה!, תגיד לה שהיא תקבל מה שהיא רוצה, קח אותה לבית שלי, כולם שם יודעים מה לעשות, עכשיו! אל תאבד אותה." אני מגלגל את עיניי לשמים, בתפילה לברק שיפגע בי, בקיץ החם של אוגוסט, אבל, מכיוון וזה לא קורה... "בסדר!, תקבלי מה שאת רוצה, יש לי אחות קטנה היא אוהבת ילדים קטנים, הן יסתדרו, אז בואי נלך, בבקשה," אני מתחיל להישמע מתחנן ומפוחד כמו המוכר בחנות, וזה לא מוצא חן בעיניי, בכלל. היא מסתובבת, ועל פניה חיוך מרוצה, שועלה, לא, לביאה כן, זה מה שהיא, היא לביאה שתחסל את כל מי שיפריע לה לתפוס את הטרף שלה. אנחנו מתחילים ללכת, היא שואלת אם להחזיק לי את היד ואני אומר לה שתחזיק, רואים? היא חולה עליי. טוב אולי חולה ממני. אני יודע איפה הבית של מרקוס, אבל אף פעם לא הוזמנתי להיכנס אליו. הוא לא אוהב אורחים, אז למה הוא עושה את זה? ואיפה הוא יגור? מה התוכניות של הבן אדם הזה? אוי מה אכפת לי לגור בבית מפואר, ועוד בתמורה לשכר, זכיתי בלוטו ממש. אנחנו עולים על מונית ואני אומר לנהג את הכתובת שמרקוס מוסר לי באוזניה, אנחנו מגיעים ואני מוציא את הארנק שלי, בכוונה לשלם לנהג, אני מוציא שטר של חמישים שקלים חדשים ומחזיר את הארנק לכיס. אני מוסר את השטר לנהג ומתכונן לצאת מהרכב. "איך ידעת מהו השטר הנכון?" אוי שיט, שכחתי שאני עיוור. "היה לי רק שטר של חמישים.." מה שהיה נכון, לא היה נראה שהיא חושבת יותר מדי על התשובה שלי.
אנחנו יוצאים מהמונית ועומדים מול הבית, שנינו בוחנים את הארמון שניצב מולנו, כמה מרקוס מרוויח בשנה לעזאזל?! אנחנו מתקדמים על השביל הרחב עד שאנחנו מגיעים ונעמדים מול הדלת הגדולה והלבנה. מאיה מסתכלת עליי מצפה כנראה שאני אפתח את הדלת עם המפתח שאין לי. "תדפוק טיפש!" מרקוס צורח עליי דרך האוזניה, מה שגורם לי, להיבהל ובטח גורם למאיה לחשוב שאני מוזר ברמות. אני דופק ואחרי כמה שניות אנחנו שומעים את מנעול הדלת נפתח. והדלת נפתחת לרווחה, על ידי מי אתם שואלים? אה, על ידי ליה. ליה?! מה היא עושה פה לעזאזל?! זוכרים את ליה? אחותי הקטנה והאהובה, שממש לא גרה בבית של הבוס שלי? "שון!" היא צועקת את שמי שיוצא מפיה ונשמע כאילו היא אומרת 'סון'. אנחנו עוד עומדים בפתח הבית, והיא קופצת עליי קפיצה גדולה ונתלית עליי כמו קואלה. "היי קטנה," אני מתאפק לא לשאול אותה מה מעשיה בבית הזר הזה. ואז סבתא שלי, הופיעה גם היא. "שון, תתנהג רגיל ותפסיק להיות כזה שוקיסט!," מרקוס צודק, קצת אלתור לא הרג אף אחד, נכון? אני חייב להתנהג רגיל. "שון, תזמין אותה להכנס הביתה, סבתא שלך יודעת מה לעשות, הדרכנו אותה, היא תיקח את מאיה לחדרה ותסביר לה מה היא צריכה לעשות בזמן שהותה בבית. ואתה תבוא אליי ואני אסביר לך מה אתה תעשה." במה לעזאזל הסתבכתי?.