אני מסתחררת, ומרגישה את הרצפה חובטת בראשי. או יותר נכון, את ראשי חובט ברצפה. ראייתי מיטשטשת. אני שומעת זעקות מסביבי, וקול סירנה באוויר. לאחר מכן הבנתי שהייתי מחוסרת הכרה. אבל אז אני חושבת שאני עומדת להשתחרר מכבלי החיים ונופלת הישר למטה, לרשת הפעורה והמאיימת של המוות, על פי בקשותיי ומעשיי שנתו ברשת נוספת של כישלונות חרוצים. לעזאזל, טעיתי.
**************************
כשאתם ממשיכים ישר ברחוב במקום בו אני גרה, אתם מגיעים לכיכר קטנה. אתם ממשיכים ישר, ולאחר חמישה-עשר וחצי מטרים, אתם פונים שמאלה בסמטה קטנה. אתם מקיפים את הסמטה, ומגיעים לבית קפה קטן. אני לא בטוחה איך לתאר אותו, אבל המילה המתאימה היא 'רעוע'. כן, בית קפה קטן ורעוע.
בכל מקרה, זה היה מקום הבילוי שלי ושל איירין לפני שקרה מה שקרה. נהגנו להיפגש שם לעתים די קרובות. היינו מכינות שיעורים, מתכוננות למבחנים ובוחנות בנים חתיכים שנכנסים ויוצאים עם צלצול הפעמון החלוד שבישר על הבא ויוצא. אני זוכרת שבאחת הפעמים ששהינו שם, איירין – ברוב תעוזתה, אני חייבת לציין - התחילה עם מישהו. היא פשוט רשמה את המספר שלה על מפית, קראה למלצרית כלשהי והורתה לה להעביר את המפית לבחור אחד שישב על יד הבר. לאחר שקיבל את הפתק, הוא העביר את מבטו עליי ועל איירין, והסתובב ברוב הפגנתיות. התפקענו מצחוק.
כשישבתי שם וצחקתי, לא חשבתי יותר מדי. זה אחד הדברים הטובים באיירין; היא תמיד נותנת לך להרגיש טוב עם עצמך, ואת אף פעם לא צריכה לחשוב פעמיים לפני שאת אומרת לה משהו. גם אחרי שאת כל כך משתגעת – לגמרי מאבדת את זה- ומספרת לה שעשית מה שעשית, היא לא מתרחקת ממך או משהו כזה. היא בודקת בקביעות מה שלומך כל יום אחרי שהיא חוזרת מבית הספר, כי אכפת לה.
"השיעורים שלך להיום," היא הניחה ערימת דפים על המכתבה שניצבה בסמוך למיטתי, והתיישבה.
"תודה," אמרתי בשקט. רציתי לומר לה עוד משהו. רציתי לפתוח איתה בשיחה קולחת, כמו שהיינו עושות בקלות בבית הקפה.
היא ראתה את זה, ונאנחה. תליתי בה עיניים שואלות בציפייה שתאמר משהו, לפחות היא. לאחר דקה של שתיקה, החלטתי אני לקחת את המושכות.
"אני רוצה שנדבר."
"את בטוחה?" היא היססה והסיטה את מבטה מעיניי. לא יכולתי לסבול את זה.
"תשמעי," אמרתי בניסיון לתפוס את מבטה בחזרה. "אני לא חשבתי פעמיים לפני שניסיתי.. את יודעת." היא שתקה. מזווית עיניה נקווה לה דמעה.
"לא. ברצינות," היא אמרה, לאחר רצף התייפחויות שקטות. "מה לעזאזל חשבת?!"
שתקתי והרכנתי את ראשי. היא לא יודעת עד כמה אני מצטערת. "נכון," היא הרימה את קולה לאחר שתיקה קצרה. "לא חשבת. לא חשבת על אף אחד מהקרובים שלך – שכל כך דואגים לך ואוהבים אותך- ופשוט אמרת לעצמך, 'היי, למה לא?' ואת פשוט.." היא לא המשיכה. היא פשוט בכתה.
התקרבתי אליה בהיסוס, וקלטתי את עיניה האדומות נסגרות כמעט בחזקה. כרכתי סביבה את זרועותיי, והנחתי לה לבכות אל תוך כתפי. כל הזמן הזה, לא אמרתי מילה.
"אני כמעט איבדתי אותך," היא אמרה בעודה חופנת את פניה בידיה.
"אני כל-כך מצטערת," השתנקתי. "אין לך מושג."
"אז תני לי מושג. אמילי," היא אחזה בכתפיי. "בבקשה, תני לי מושג."
"אני לא ממש רוצה להיכנס לזה. מקווה שתביני."
"אני בסך הכול רוצה לדעת," אמרה בקול שבור, "מה עבר על החברה הכי טובה שלי בזמן שהיא בלעה כדורים בניסיון להרוג את עצמה."
YOU ARE READING
התבונה העילאית
Teen Fictionלאחר ניסיון ההתאבדות הכושל של אמילי, היא נאלצת לקום, להחלים ולהמשיך בחיי היומיום הרגילים שהיא חיה לפני שאובחנה בהפרעה ששינתה את תפיסת עולמה. איירין, כחברה נאמנה, מתייצבת לצידה של אמילי במהלך כל ימי הריתוק שלה ודואגת להיטיב לשלומה. בסופו של דבר אמיל...
