התבונה העילאית

פרולוג

אל מולי, במראה, ניצבה ילדה חיוורת ושברירית. שיערה הכהה אסוף בפקעת רופפת, אבל הפעם היא לא טרחה לסדר אותו, כי מה הטעם? 

שפתיה היו יבשות, ועיניה הכבויות הביעו חולשה. היא הביטה על עצמה במבט מאוס, ואז הרכינה אותו אל חפיסת הכדורים שבידה. כל הכדורים שהיו בארון של אימא. 

זהו. זה הסוף. לעולם צפויה שלווה רבה, עכשיו כשלא אהיה יותר בתוכו. 

הרצתי את המאורעות האחרונים ושחזרתי אותם בראשי. טוב, פחות עבודה לדוקטור ליבי.

אני מודה, בחרתי בכדורים כי אני הרבה יותר פחדנית משניתן לומר עליי ועל החזות הקשוחה שלי. 

אני כבר קרסתי מבפנים, לא היה טעם לדמם למוות או לקפוץ מבניין, מבחוץ. 

מה שנותר לי זה להשמיד את השילוב של שניהם; להשמיד כל רסיס שעוד היה במערכות הגוף המחורבנות שלי.

והכדורים.. טוב, זאת הדרך הכי טובה לעשות זאת. 

זה עכשיו או לעולם לא, אימא שלי עלולה להגיע בכל רגע נתון. 

חפנתי כמות בלתי מבוטלת של כדורים, הכנסתי אותם אל פי ומיהרתי לבלוע. עדיף מהר מאשר לאט.

שלום, ולא להתראות.