התבונה העילאית

פרק 5

  לפני שחדר הנגינה היה חדר נגינה, הוא שימש כמעבדה. המנהלת הניחה לתלמידים הנלהבים להפוך אותו לחדר נגינה בעצמם לשם הסדנה החדשה. מה גם שהיו עוד שתי מעבדות, אז זה לא היה פספוס גדול.

ככה שכשישבתי באחד הכיסאות שניצבו אל מול לוח גדול שברקעו דיבר מר בירנברג על הסדנה, הבחנתי בכמה מבחנות שבצבצו בין מדפי ספרים. ניחשתי שלתלמידים הנלהבים ירד החשק מלסדר שם, כי זה היה ברור שמלאכת חניכת החדר עוד לא נגמרה.

"בכל מקרה," מר בירנברג הרים את קולו. כנראה שלא הייתי היחידה שהמבחנות סיקרנו אותה יותר ממר בירנברג עצמו. מאחוריו עמדו חמישה פרצופים חדשים. ביניהם היה איתן, שסקר בעיניו את פני התלמידים החדשים. כשעיניו פגשו את שלי, הוא השתהה עליהן לזמן-מה, והמשיך הלאה.

"תכף תיפתח לכם הגישה להירשם לקורסים הבאים: פסנתר, גיטרה, סקסופון, כינור ומקהלה. המבחנים למקהלה ייערכו ביום שישי הקרוב. ההרשמה לכל קורס מוגבלת, אז מהרו להירשם!"

כל התלמידים קמו בהמולה, ואני ביניהם. עוד הרהרתי בעניין הקורסים. ליד כל דף הרשמה עמד המורה שמעביר את אותו השיעור. נדמה לי שאיתן היה הצעיר מבין כל המורים.

בכל מקרה, התור לפסנתר היה די ארוך. חשבתי שלא יהיה לי סיכוי להיכנס אליו. אז החלטתי להירשם לשיעורי הכינור, התור לשם לפחות היה יותר קצר. חוץ מזה, תמיד רציתי ללמוד לנגן על כינור, למרות שאהבתי את הפסנתר יותר. אני זוכרת שכשהייתי קטנה, בסביבות הגיל שבע, הייתי נוהגת לשבת על הברכיים של סבתא שלי כשסבא שלי מנגן לו בצ'לו נעימות של צ'ייקובסקי. כל פעם הזיכרון הזה מציף את ליבי מחדש ואף מעלה חיוך קל על שפתיי. אכן, הוא היה בן אדם קלאסי ביותר.

לאחר זמן-מה, כולנו התיישבנו בחזרה וכל מורה נטל את הרשימה והקריא את חמישה-עשר התלמידים הראשונים שנרשמו לאותו הקורס.

כשהגיע תורו של איתן, הוא הקריא את השמות, כששמי נמצא ביניהם. ולמען האמת, הדבר רווח לי. כלומר, אני מבינה שהתרפיה הזו ממש חשובה לי.

כשהוא סיים להקריא, הוא הורה לכל התלמידים לבוא אחריו לחדר מספר 123. כשעלינו במעלה גרם המדרגות, הבחנתי בעובדה הלא-מפתיעה כי כמעט ורק בנות נרשמו. אי אפשר היה להאשים אותן, לאיתן הייתה חזות די מקסימה. למעשה, היו שם רק שני בנים. האחד היה גבוה, בעל גוף מוצק ופנים גסות ששיוו לו מראה מבוגר יותר משל המורה עצמו. השני היה בלונדיני, חיוור, שברירי ובעל תווי פנים צרות, מסוג התלמידים שהייתי מצפה לראות בקורס סקסופון, בעצם. כשהגענו לכיתה, הבחור השני שלח אליי מבט מוזר, אבל התעלמתי.

"אז ככה," פתח איתן כשהתיישבנו במעגל כיסאות בחזית הכיתה. "מה דעתכם על סבב היכרות?"

"בטח, המורה," נשמע קולה החנפני של מירה. גלגלתי עיניים. מירה לומדת איתי בכיתה. למען האמת, עוד לא ממש גיבשתי את דעתי על הבחורה ההיא, אבל מה שידעתי בוודאות, זה שגם לה יש שני צדדים. זה לא שאני יכולה להתלונן על זה, אבל אני יודעת שהיא יכולה להיות נורא מקסימה שכשהיא רוצה. אם היא מחליטה להיות נוראית לאנשים, היא מסוגלת גם לזה, תלוי במצבי הרוח שלה. אבל בכל מקרה, מצבי הרוח שלה לא מונעים מהאחרים להימשך אליה. במובן מסוים, זה אולי מושך אותם אליה עוד יותר. מוזר, נכון? אבל אתם יכולים לשאול את כל קהל המעריצים שלה. אני אולי מגזימה, אבל זה כי באמת לא הכרתם את מירה. פרט לאופי המוזר שלה, היא נראית מדהים; תווי הפנים שלה סימטריות להפליא, כאילו אין אף איבר או חוליה שהיא מרשה להם להיות לא-במקום. העיניים שלה ירוקות-כחולות, שפתיה נפוחות ואפה סולד.

לא היה לי שום דבר נגדה, אבל העדפתי להימנע מלהיקלע איתה לוויכוח כלשהו, כמעט כמו כל אחד אחר. היא היוותה יותר מדי איום על האחרים, והיא בהחלט שנאה שבנות מהוות עליה איום. טוב, זה לא שאיימתי עליה במובן כזה או אחר. לפחות הפעם חוסר החינניות הבולט שבי השתלם.

"שמי מירה מרשל," היא התחילה. "ורציתי ללמוד לנגן על כינור על מנת להרחיב את כישוריי." אחריה המשיכו עוד כמה בנות להשיב בנוסח שונה לתשובתה, עד שהגיע תורי. איתן מיקד בי את מבטו וחיכה שאתחיל לדבר.

"אמילי גטה," העברתי בכולם מבט מהיר. "ואת האמת, נרשמתי לכינור בשל חוסר הסיכויים שלי להתקבל לפסנתר."

מירה נאנחה, ואיתן צחק. "מה בנוגע לעובדה שכינור הוא כלי מעניין?"

"כן, גם זה." השבתי. "אבל בכנות, פסנתר יותר מרשים אותי."

"יותר מרשים אותך.." הוא מלמל, כמעט מגחך. "אז למה את פה, בעצם?"

שתקתי.

"הרי אנחנו לא רוצים לשעמם אותך, נכון?"

"לא אמרתי שכינור הוא כלי משעמם," חשתי בסומק שצף על לחיי לנוכח המבטים המשתוממים סביבי. "הוא פשוט היה ההעדפה השנייה שלי."

שמעתי לחשושים, וביניהם את קולה של מירה. העדפתי לא לשמוע את מה שאמרה, בין כה וכה זה לא יהיה משהו טוב.

איתן כחכח בגרונו, והכיתה השתתקה. הוא התחיל לדבר על הקורס שאמור לקחת לנו בדיעבד יותר מכמות החודשים שנותרה עד לסוף שנה, ושבכל מקרה התכנית תימשך גם במשך השנים הבאות. הוא גם ציין שכל אחד מאתנו יצטרך לקבוע אתו יום ושעה, כי כינור לא מלמדים באופן קולקטיבי.

כשנגמר השיעור, מירה מיהרה לגשת אל איתן. החבורה שלה לא הפסיקה לצחקק כשהיא "החמיאה" לו על קבלת הפנים שלו לתלמידיו. אבל הוא בקושי הקשיב לה. הוא רק הנהן והודה לה, מבלי להביט בעיניה, מה שממש הרגיז אותה.

החזרתי את הכיסא לאחורי השולחן הסמוך, נטלתי את תיקי ופניתי לצאת מן הכיתה. היא הייתה ריקה מלבד איתן שאסף את חפציו.

"היי," הוא אמר לי. הסתובבתי אליו והחזרתי לו 'היי'.

"תראי," הוא התיישב על השולחן וסימן לי לשבת לידו. "אני מצטער אם הובכת. אבל אני לא רוצה שתתבאסי מהקורס."

הנחתי את תיקי והתיישבתי לידו בזהירות. "אני לא מבואסת."

הוא הנהן. "פשוט.. בשביל שניהנה יחד, אני ממליץ לך לשנות במקצת את הגישה שלך." הנהנתי אליו בחזרה. יחד. 

"או אפילו את סדר העדיפויות שלך," הוא הוסיף וצחק. צחקתי גם אני. המשכנו לשבת שם עוד כמה שניות. קבענו ליום שלישי בשעה שלוש, ולבסוף, הוא קם מהשולחן והציע לי את ידו. אחזתי בה בעדינות, וירדתי אחריו. ידו הייתה חמימה. הרמתי את מבטי אל עיניו ששהו לרגע על עיניי וסטו מהן בביישנות. צבע עיניו היה מרתק. באיזשהו שלב, הבחנתי בידי שעוד אחזה בידו ומיהרתי למשוך אותה בחזרה. הוא חייך אליי חיוך מקסים.

"להתראות, אמילי."