"טוב," אימא עצרה את המכונית מול שערי בית הספר ההומה.
"את צריכה ליווי?"
"לא, תודה. איירין מחכה לי."
היא הנהנה. "בהצלחה בקורס מוזיקה היום."
היא רשמה אותי לאיזושהי מגמת מוזיקה בבית הספר. תרפיה או משהו כזה, לדברי דוקטור ליבי.
"תודה."
"אני כל כך גאה בהתקדמות שעשית," היא נשקה לראשי. "את הולכת להראות לכולם מי את!"
צחקתי. "אל תגזימי."
"אני לא מגזימה," היא הצטרפה לצחוקי. "קדימה, צאי!"
יצאתי וטרקתי את דלת המכונית כשאני מפריחה לה נשיקה באוויר. "טוב לראות אותך," אמר השומר כשנכנסתי בשער לאטי.
"גם אותך," חייכתי. סקרתי בעיניי את חצר התלמידים מבלי להשהות את מבטי על פנים מסוימות, ומצאתי את מה שחיפשתי.
יותר נכון, את מי שחיפשתי.
"איירין!" מיהרתי להתקדם. היא דיברה עם חבורת בנות בכניסה לבניין הכיתות. היא הסתובבה וקלטה אותי מנופפת אליה. היא אמרה כמה מילים לבנות, ומיהרה לעברי.
"אלוהים, אמילי!" התחבקנו. "עבר הרבה זמן, מה?"
"כן," צחקתי. לא הצלחתי להבליע את ההתרגשות שלי, אבל הפעם לא מנעתי זאת מעצמי.
"רק חבל, עכשיו אצטרך לטרוח יותר בשיעורי הבית." היא חבטה בכתפי וצחקה. צלצול.
אבל אם להודות באמת, התגעגעתי לצלצול שלפני חודש לא הצלחתי לסבול. זה די מוזר, איך שאפשר לא לסבול משהו באופן קבוע וחודש אחר כך להתגעגע אליו.
אני לא בטוחה אם זו הייתה ההפרעה שלי או אני, אבל לא הרגשתי רע כששמעתי אותו. כל מה שאני שמעתי מאותו הצלצול היה, "ברוך שובך, אמילי." ברוך שובך.
*********************************
מבלי להתחשב במבטים שציפיתי שאקבל מהסובבים אותי, היום עבר לי בסדר.
התגעגעתי לשגרה הזאת, והשיעורים עברו די מהר. ייאמר לזכותה של איירין, שהיא דאגה להעלים את כל המבטים של האחרים מעיניי.
בהפסקות ישבנו ביחד ודיברנו. דיברנו הרבה. זה היה שונה מלדבר איתה בעודי מרותקת למיטה.
הודות לה, הרגשתי די נורמלית היום. בהישמע הצלצול האחרון, אספתי את חפציי ומיהרתי להכניס אותם לתיק. קבעתי ללכת עם איירין לסרט בסוף היום, ובאמת היה לנו הרבה להשלים.
כשהמורה אישר לנו לצאת, מיהרתי לכיתה מספר 114.
על הדרך הייתי צריכה לעבור בלוקר. הוא היה נורא מאובק וישן, אבל אהבתי אותו. כנראה שהיה בו משהו שהזכיר לי את השגרה -בדיוק כמו הצלצול- ושגרה הזכירה לי נורמליות. ובהחלט כמהתי לזאת.
נברתי בתא הקדמי שבתיקי בחיפוש אחר הנייר עם מספר הקוד של המנעול, ומתוך פזיזות הוא נפל לי.
"שיט," מלמלתי.
לפתע הרגשתי מגע קל בכתפי, והסתובבתי.
"אני מאמין שהפתקית הזאת שייכת לך."
YOU ARE READING
התבונה העילאית
Teen Fictionלאחר ניסיון ההתאבדות הכושל של אמילי, היא נאלצת לקום, להחלים ולהמשיך בחיי היומיום הרגילים שהיא חיה לפני שאובחנה בהפרעה ששינתה את תפיסת עולמה. איירין, כחברה נאמנה, מתייצבת לצידה של אמילי במהלך כל ימי הריתוק שלה ודואגת להיטיב לשלומה. בסופו של דבר אמיל...
