החודשים חולפים במהרה ומגיע היום שאבי נפטר ארבע שנים..
אני מחליטה השנה דווקא כן לנסוע, שלוש שנים שלא התקרבתי לקבר שלו, או להלוויה עצמה, זה היה לי קשה מידי, אני הייתי הכי קרובה אליו.
איאן מתלווה אליי יחד עם אימי ואחותי אנאבל.
אנאבל ואני השלמנו לפני כמה שבועות, לא בהתלהבות גדולה, אבל הקטנה הזאת מתחתנת עוד חודשיים, לפני אחותה הגדולה.
למרות הריבים אני הכי שמחה בעולם שאחותי מצאה את אהבת חייה, אומנם הוא לא הכי עשיר והכי מפורסם כמו שרצתה אבל הוא גבר שעושה ויעשה אותה מלכה, כמו שמגיע לה.
איאן מחזיק את ידי ואנחנו הולכים ביחד לעבר הקבר, הקברים כאן בצבע שחור או לבן, לבן-נשים, שחור-גברים.
הקבר של אבי בצבע שחור, חרוט צלב לבן מעל ושמו ותאריך פטירתו.
אני נושמת עמוק, מנסה שלא לבכות ומחכה שאימי ואחותי יסיימו וילכו.
אני רוצה להישאר איתו לבד, ״איאן תלך איתן בבקשה״ אני לוחשת לאוזנו.
הוא מסתכל עליי ועל הדמעות שזולגות ומהנהן, הוא הולך לא לפני שהוא נושק לשפתיי ומנגב את דמעותיי.
-
״אבא..״ אני לוחשת, כמה זמן לא אמרתי את המילה הזאת.
״אין לך מושג כמה אתה חסר לי, במיוחד עכשיו, סיימתי לכתוב מחזה בהשראת הספר שתמיד הקראת לי, לפני חצי שנה סיימתי לכתוב סדרה, סדרה שאני כתבתי, ערכתי וביימתי, עוד שבוע היא עולה למסכים! לקחתי את המחברת רעיונות שלך מעליית הגג, חשבתי לקחת את הסיפור של אנטון ואיזבל, זוכר שהיית מקריא לי את הפרקים שכתבת עליהם?״ לחשתי מצפה לשמוע תשובה ולא מקבלת אחת כזאת
״הפרקים הם קצרים אבל למדתי ממך איך לחפור״ אני צוחקת ״הכרתי גבר מדהים, אנחנו יחד כמעט שנתיים, אין גברים כאלה אבא״ אני מוסיפה ומחייכת.
״אני בטוחה שאם הייתם מכירים, היית שואל אותו את השאלות המוזרות והחטטניות שלך, אני אספר לך עוד משהו אבא, שאפילו לאמא לא סיפרתי, אם תספר לה אני אכעס״ צחקתי
״אני עומדת להיות אמא..״
״כן אבא, הבת הבכורה שלך, הופכת להיות אמא אחרי שאמרתי שאני לא רוצה להיות אמא, את האמת?״ לחשתי והרמתי את עיניי מאצבעותיי לעבר הקבר.
״חשבתי שאני אדחה את התינוק ואפילו אעיף אותו, אבל לא, אני צריכה אותו, אני רוצה משהו יציב ואמיתי שיהיה לי בחיים האלה, אני בטוחה שבזכות התינוק הזה אני אתבגר יותר, הקו מחשבה שלי יהיה אחרת, אני יודעת שזה קשה אבל זאת מתנה, אני רוצה שזה יהיה בן זכר, בכדי לקרוא לו בשמך.. אני אוהבת אותך אבא..״ אני מסיימת, מניחה את הפרחים שהבאתי, חרציות כמו שהוא אוהב..
