קמתי בבוקר. התעוררתי מהשינה.
קמתי במצב רוח די קרבי, האימון אתמול די החזיר לי את המוטיבציה להתאמן באיגרוף.
נתתי אגרופים לשק איגרוף,
לאחר מספר דקות התעייפתי וירדתי למטה לסופר-קופיקס לקנות אקטימל, כי איך אפשר שלא? לפתוח את הבוקר עם אקטימל זה טעם החיים...
אני בסופר קופיקס, כהרגלי אני רגיל לראות את העובדים הממורמרי הנפש, המלנכולים והקטרנים. אך איני מתרגש מכך, אני שמח שאני לא נאלץ לעשות את העבודה הבזויה הזו.
אוקיי, כבר קניתי חלב, קורנפלקס ואקטימל... אני מתיישב על הכסא, שותה אקטימל (כי זה סטייל) ורואה שעל השולחן מונח עיתון.
אני מרגיש שאלוהים קילל אותי על הבוקר, עד שסוף סוף אני קצת שמח בבוקר ולא שבוז, אלוהים המניאק הזה חייב לשים לי עיתון מול הפרצוף בניגוד לרצוני?! גורל כה אכזר.
אוקיי, לא יכולתי לעמוד בפיתוי - נכנעתי ליצר הרע ופשוט החלטתי לפתוח את העיתון. יופי, עוד פעם חדשות על טראמפ השמן, איראן, ביבי, ערבים, הפגנות... כל הסיבות בעולם להיות עצוב ולהיכנס לדיכאון כבר על הבוקר. ממשיך לדפדף, פתאום... פרסומות... שידוכים!
"קשיש שיש לו 2 דירות מעוניין בקשישה למטרת נישואין"
"מי שתתחתן איתי תקבל 10,000 שח מאיזור תל אביב"
"בת 32 גרושה בלי ילדים עורכת דין אשכנזיה נאה ממשפחה טובה מפתח תקוה לקשר רציני בלבד"
"בן 36 עובד בסופרמרקט מחפש רווקה יפה לא מעשנת בגילאי 30-37 מאזור השרון בלבד לקשר רציני. לא בשבת. מאזור השרון בלבד."
והרשימה נמשכת... והתהיות שלי ממשיכות. אני תוהה לעצמי, האם מישהו טורח לקרוא את זה? האם באמת אנשים מצאו בדרך זו זוגיות או קשר רציני?
דומני כי פרסומות אלו הינן מוזרות ומשונות למדי, האין זה מוזר ללכת לחפש זוגיות או קשר רומנטי בעיתון? מדוע אנשים לא הולכים לנסות להכיר בנות במציאות ובחיים האמיתיים? לעניות דעתי אנשים לגמרי איבדו את הצפון היום. הם פשוט איבדו את זה.
אני לא יודע אם אצליח למצוא קשר בעתיד עם בחורה, אבל בדבר אחד אני בטוח - זה לא יהיה בעיתון.
ובכן, הגנבתי את העיתון לתיק, חזרתי הביתה ועשיתי אימון בעיטות קראטיסטיות... הלך לא רע, עכשיו הגיע הזמן למקלחת.
יצאתי לדרך, עליתי על קו 1 לכיוון תל אביב, הגעתי לבית תמחוי - איפה שכל עניי השכונה ועלובי הנפש מתכנסים לאכול על מנת להשביע את רעבם. בתור אדם עם נימוסים אירופאים וגינונים והליכות מן השורה הראשונה, אני לא נהנה משהותי במקום זה מכיוון שהוא רווי באנשים חסרי כל נימוס ותקנה. אך אני פשוט מתעלם מהם, ומתמקד במטרה אחת בלבד - "אכול על מנת להשביע את רעבך".
סיימתי לאכול, אני הולך לתחנת האוטובוס ליד, ממתין בה.
יושבת בחורה בתחנת האוטובוס, וזקן לידה.
רציתי לפנות לבחורה, אך בהתחלה פחדתי לגשת. הפחד לאחר זמן קצר התפוגג מעט, אך חששתי לפנות אליה מכיוון שהייתי סבור שאם אפנה אליה, היא תתעלם ובמקומה הזקן יענה. פניתי, והצפוי מכל קרה... הבחורה הייתה שקועה בפלאפון, והזקן "התנדב" לענות במקומה.
אוקיי, ויתרתי, עליתי לקו 207 ולאחר 5 דקות ירדתי ב"רכבת ההגנה".
הגעתי לרכבת ההגנה, באופן ראנדומלי החלטתי לעלות על רכבת "אקראית", זו שנוסעת לכיוון באר שבע. חיכיתי מספר דקות בתחנת הרכבת, הרכבת עצרה - ועליתי.
כאן אני מתחיל להרגיש שהעניינים מתחילים להתחמם...
אני יושב, מולי יושבת חיילת צה"ל שישנה, והתעוררה לשים את האוזניות שלה.
מן הצד השני, 2 חיילות אחרות מפטפטון ביניהן.
התלבטתי למי לפנות, בסוף פניתי לזאת שיושבת מולי. "סליחה, רכבת זו מגיעה לראשון לציון?"
הורידה את האוזניות, ענתה, וגם 2 החיילות בצד ענו.
לאחר מכן, שאלתי אותה כך: "תסלחי לי, השיר שאת שומעת באוזניות ממש מוכר לי.. אפשר לשאול איך קוראים לו?"
"Akon, ענתה"
עניתי: "יש לך טעם טוב במוזיקה" (לא באמת חשבתי כך, רק על מנת "לפתח" שיחה).
ראיתי שהתגובות שלה היו די חלשות, ככל הנראה הייתה עייפה - ירדתי בראשון לציון.
לא התרגשתי מכך, מכיוון שהן היו רק "חימום" לדבר האמיתי, הן לא ממש מצאו בעיני מבחינה חיצונית.
ומיד עברתי לקרון השני בכיוון ת"א. התיישבתי במקום משעמם, שלא היה בו דבר מלבד התראות בלתי פוסקות בפלאפון, ושיחות משעממות של מבוגרים היושבים מאחורה.
"סליחה, את יכולה בבקשה להשתיק את ההתראות?" שאלתי.
לאחר כ5 דקות בערך, קמתי ועזבתי לקרון ההבא. המשכתי ללכת...
*
"במקרה" התיישבתי ליד בחורה רוסיה עם תיק של הטכניון. כאילו, ברור שזה ב"מקרה", היו הרבה מקומות ישיבה אבל בחרתי "דווקא" להתיישב מול בחורה רוסיה יפה עם תיק של הטכניון. מתוך כל כך הרבה מקומות פנויים, דווקא לידה הייתי חייב לשבת.
למה? בגלל שיש לה תיק של הטכניון? אולי המזוודה שלה הייתה יפה? אולי המושב היה הכי "נוח" מהשאר? אולי כי המושב היה קרוב ליציאה? או שהבחורה הייתה שווה ורציתי להתחיל איתה?
ישבתי מולה קרוב ל10 דקות אך לא ניגשתי אליה, כי אני ביישן ואין לי ממש אומץ לפנות לבנות ולדבר איתן... לבסוף כמעט באתי לגשת אליה, אך לא עשיתי זאת.
"סליחה, אפשר בבקשה?" שאלה אותי.
"כן, בטח" עניתי.
למזלי, בטעות חסמתי לה את המעבר עם הרגל שלי מבלי ששמתי לב, וכך יצא שהיא שאלה אותי מעין שאלה סתמית כזו, מכיוון שהיא הייתה נשמעת בחורה ממש חמודה, מנומסת ועדינה - התלבטתי אם לעשות צעד ולנסות להתחיל איתה. האם להתחיל איתה? או לא להתחיל?
המשך יבוא...
