מיומנה של לוחמת

שלווה

שלווה,
היא מצרך נדיר.
והגוף, הוא לא מבין.
רגיל רק לרוץ לצעוק ולסחוב משקלים.

השקט שמחמם את הלב,
השעה השקטה,
כולם מתמסרים לאווירה.

והנשק בצד על הרצפה,
הסלחנות ממלאת את מקום הכעס והקנאה,
ואתה שוקע לתוך המיטה,
והחדר, הוא חם ומזמין.
ויש תחושה
של בית.

וכולם על הרצפה,
השש בש פתוח,
הספרים בידיים,
והנשמה מחייכת.

וחולקים חוויות וחולקים חטיפים,
חולקים פרספקטיבות על החיים,
וחיוכים ממלאים לכולם את הפנים.
והבועה החמימה היא רק שלנו,
רגע שאף אחד לא יקח מאיתנו.

והמדים יורדים והשיער גולש,
והצחוק ממלא את הלב החושש.

ואז, הקפצה!
כולם רצים, נגמרה המנוחה.

והספרים נזרקים, הקוביות נופלות,
השיער נאסף והעיניים בכוונות,
החיוך מתחלף בעווית מתוחה.
וככה הצבא גונב
רגעים של שלווה.