מיומנה של לוחמת

משענת

לפעמים יש מין עצב כזה בלב,
כזה שאתה לא מבין מאיפה בא.
וגם אם תתאמץ לתפוס קצה,
הוא חומק ממך ומשאיר אחריו רק חור.
ובאותה שניה, הלב בוכה
הראש לא מבין, והעיניים יבשות.
ואז אתה יושב שם, בצד
לבד עם עצמך
והחור, הוא גדל ונהיה לתהום.
והדמעות מופיעות, מפתיעות
וזעקה
זאתי שלעולם לא תיתן לה לצאת.
אתה חזק, משענת, מגן
אז למה הנפש פצועה?
הרי לפני דקה צחקת,
כולם חושבים אותך לליצן.
אחד שמדבר שטויות,
הוא לא רציני אף פעם.
אז למה,
כשהלב ממרר בבכי
הפה צוחק,
ורק העיניים
מין חלון לנשמה.
רק חבל,
שאף אחד לא מסתכל
על עיניו של הליצן.