Daddy's little princess

פרק 14

ארזתי את המזוודות של דילן, אריאל ושלי באטרף, השעה הייתה כבר משהו כמו 02:30 בלילה אבל זה לא עניין אותי. איידן התקשר אליי שאבוא לפתוח לו את הדלת וכך עשיתי. "תגיד אתה נורמלי? מה הקשר איטליה עכשיו?" הוא שאל בקול ונכנס לביתי, "אז אתה לא רוצה לבוא?" שאלתי אותו וסימנתי לו להיות שקט יותר. הוא צחק, "נראה לך? זוז זוז" הוא אמר והכניס את המזוודה שלו. "לכמה זמן אמרת שטסים?" אמר ושפשף את ידיו בהתרגשות, "אממ אני לא בדיוק יודע, אבל אל תדאג" אמרתי לו ועליתי למעלה, הוא בא אחריי ועזר לי להוריד את המזוודות של הקטנים למטה. "הזמנתי לנו כבר כרטיסי טיסה, נצטרך להיות על המטוס כבר בשמונה בבוקר אז תעזור לי להעיר ולארגן את הילדים" אמרתי לו והדלקתי את האורות בקומה למעלה. "צ'ארמינג" קראתי לדילן מהדלת והוא קם והסתובב אליי, "כבר בוקר?" הוא שאל "לא, אבל אנחנו צריכים לקום ולהתארגן, אנחנו טסים במטוס!" אמרתי בהתלהבות אבל הוא לא נראה שמח במיוחד לגבי זה. "דילן, אתה לא רוצה ללכת?" שאלתי אותו והתיישבתי על מיטתו. הוא קפץ מאושר על המיטה "דדה, שוט גאן אני על יד החלון!" הוא אמר וחיבק אותי חזק . אריאל צחקה מהחדר השני והחזירה לו "היית רוצה!". שמעתי את איידן מנסה להוציא לה בגדים והיא פוסלת כל הופעה. "זריז דילן להתלבש ולהתארגן אני הולך להתלבש גם ונעשה תחרות" אמרתי והוא התלהב להתחרות איתי. הוצאתי לו בגדים וראיתי את איידן מתחרפן מאריאל. "אריאל, מה נהיה?" שאלתי אותה והיא ישבה על המיטה מאוכזבת "דדה, אמרת דיסנילנד, לא איטליה" היא אמרה מבואסת וחיבקתי אותה, "קטנה, אנחנו ניסע לאן שאת ודילן תרצו אחרי שנחזור מאיטליה" אמרתי ונשקתי לפרצופה הקטן. "אתם האבות הכי טובים בעולם" היא אמרה ותפסה את איידן ואותי לחיבוק. "להתארגן!" הכרזתי ויצאתי מהחדר שלה. 
בשעה 04:00 כבר היינו באוטו- מוכנים ליציאה. "דאדי ארזת לי במזוודה החדשה של מיני מאוס?" אריאל שאלה את איידן והוא הסתכל עליי בפרצוף עקום לא מבין מה זה מיני מאוס. צחקתי עליו "כן אריאל, שלך מיני ושל דילן מיקי" אמרתי והפעלתי את מערכת האבטחה שלי ואת כל המצלמות. "עכשיו אנחנו מוכנים" אמרתי והשער מהחניון נפתח ויצאנו לשדה אל עבר הרפתקאה חדשה.
עברנו את כל הבירוקרטיה בשדה ונשאר לנו זמן לעבור בדיוטי פרי ולאכול משהו קטן. קנינו כל מיני דברים שיהיו לטיסה ואוכל לקטנים. השעה הייתה 07:55 וסיימנו לשתות שוקו ועוגייה בסטארבאקס. "איידן, צריך לזוז לטיסה" אמרתי לו והרמתי את התיק שלי על גבי. "פרינסס, צ'ארמינג קומו" אמרתי וארבעתינו התחלנו ללכת לשער D1. נכנסנו למטוס מהשרוול והדיילת קיבלה את פנינו בברכת שלום "אתם בני יותר מ21, נכון?" היא שאלה ואיידן ואני אמרנו ביחד "25". "בואו אחריי" היא אמרה ולקחה אותנו למחלקה הראשונה, לכיסאות שעליהם שילמתי. "תודה רבה" אמרתי וחגרתי את דילן ואריאל. "תקשיבו, זו לא הפעם הראשונה שאנחנו טסים, נכון? אתם יודעים כבר שמותר לפתוח חגורה, לטייל לצעוק ולבעוט בכיסאות של אנשים אחרים, נכון?" אמרתי לא ברצינות ואריאל אמרה "לאא, דאדי תראה דדה התבלבל" וצחקה בטירוף. "אז לזמן את הדיילת שלא לצורך ולהתפרע, מותר לי?" שאלתי שוב וגירדתי בראשי כלא יודע את התשובה "לאא דדה, במטוס צריך לשבת יפה ולראות סרט או לצייר בשקט עד שנוחתים, שים חגורה ותשב פה ליד המעבר, אני אדאג שלא ישעמם לך" דילן אמר ורציתי לתפוס ולאכול אותו. 
הטיסה הייתה ארוכה ורק דבר אחד העסיק אותי, למצוא את המיקוד הזה ולראות אם זה המיקוד באיטליה ואם טיילור שם. "דדה" הרגשתי את אריאל עולה עליי וקמתי, "מה קרה אריאל?" שאלתי אותה והיא חיבקה אותי חזק, "התגעגעתי לישון איתך" היא אמרה והתחילה להרדם עליי. "גם אני פרינסס שלי, גם אני" אמרתי אבל היא כבר לא שמעה אותי, ונשקתי לראשה.
"אדון סילבר?" הדייל העיר אותי והסתכלתי עליו, "אנחנו מתחילים בתהליך הנחיתה, תרים בבקשה את המושב ותחגור חגורה ואם אפשר גם את בן זוגך" "אין בעיה" אמרתי לו בחיוך והערתי את איידן. "צ'ארמינג אתה חגור?" שאלתי אותו "ברור" הוא ענה ואכל חטיף, הורדתי את אריאל ממני וחגרתי אותה בכיסא שלה. איידן התעורר מחייך לעברי, "מה?" אמרתי לו לא מבין למה הוא מסתכל עליי בצורה כזאת, "בן זוגי היקר" הוא אמר וחייכתי אליו, "מפגר" אמרתי והוא עשה עיניים לדייל, "איידן!" קראתי לו שיפסיק עם השטויות שלו. "הגענו?" אריאל שאלה שוב בפעם המי יודע כמה, "עדיין לא יפה שלי" עניתי לה והיא ישבה בכיסא שלה בחוסר סבלנות. "ועכשיו? כבר הגענו?" היא שאלה שוב בחוסר סבלנות. "אריאל עדיין לא תמתיני בסבלנות" אמרתי לה והיא נאנחה.
הגענו לאיטליה והדלקתי את הטלפון שלי שוב. קניתי סים מקומי ככה שיהיה לי אינטרנט תמידי. היו כמה הודעות ועוד הודעה אחת ממספר שאני לא מכיר, מישהו ששאל אם יש לי עבודה להשיג לו. נזכרתי במשימה שלי ופתחתי את האפליקציה של המפות. הזנתי את המיקוד שמצאתי וזה נתן לי כתובת בקרבת רומא. שכרנו אוטו ברומא ונסעתי לבית מלון שכבר יצא לי להיות בו במרכז העיר.
הורדתי את איידן ואת הילדים והשעה כבר הייתה מאוחרת. השעון קצת הפוך ושונה מארצות הברית ומניו יורק ובמיוחד לילדים. נסעתי לבד עם האוטו לנקודה שמצאתי ואחרי שעה נסיעה הגעתי לכפר קטן, כפר משפחות נחמד. המשכתי לנסוע בעקבות המפה והגעתי ל"בית הארחה" במרכז הכפר, נכנסתי אליו והיה שם ילד קטן יושב ומצייר, ומישהי שכנראה אמא שלו בדלפק עומדת וסופרת כספים. "היי" אמרתי והיא נבהלה ממני וקפצה במקומה. היא אמרה משהו באיטלקית אבל אני לא הבנתי, "לא מדבר איטלקית" אמרתי לה. "אוי מצטערת, היי אני דייזי" היא אמרה ולחצתי את ידה, "איך אפשר לעזור לך?" היא שאלה והראתי לה תמונה של טיילור "את מכירה אותה?" שאלתי והיא לקחה את הטלפון מידיי והתעמקה בתמונה, "כן" היא אמרה והסתכלתי עליה במבט בוחן, מחכה שהיא תסביר לי איפה היא כבר. "היא הייתה גרה פה, לפני שנתיים למשך חודש ועזבה" היא אמרה והאכזבה לא איחרה לבוא, "ועכשיו איפה היא?" שאלתי אותה וחשבתי שכבר אין לי סיכוי למצוא אותה ושאני סתם מפגר. "היא לא פה אתה יכול להיות בטוח" היא אמרה והסתובבתי עם הגב אליה, מאוכזב עם כוונה ללכת. "אל תדאג, לב שאוהב ימצא את אהובתו לא משנה מה עומד בדרכו" היא אמרה. "איך את יכולה להיות כל כך בטוחה?" שאלתי אותה מאוכזב מאוד ומת לקבל את התשובה שקיוותי לקבל. "ניסיון של שנים. אישה שבורחת רק מחכה לגבר שיבוא למצוא אותה ולהחזיר אותה כמו ציפור יקרה שצריך לשמור" היא אמרה והבאתי לה את הפרחים שקניתי במיוחד לטיילור, טוב כבר לא לטיילור. "לא מה אתה עושה!" היא אמרה והחזירה לי את הפרחים, "זה מיועד לאהובתך,לא לי" אמרה וחייכה אליי, "תודה רבה" אמרתי ובאתי לצאת מן הדלת כששמעתי את האישה הולכת לחדר מאחורי הדלפק ומדברת בטלפון. "זה הוא. אבל הוא לא יטריד אותך יותר, שלחתי אותו רחוק מפה" היא אמרה והתחבאתי בחוץ, אבל שמעתי את כל מה הולך בפנים. "הוא לא הלך" היא לחשה ויצאה החוצה, גשם התחיל לרדת ואני זזתי במהירות לכיוון האוטו כשהיא יצאה אחריי עם אקדח. "היי!" היא אמרה והמשכתי לרוץ לכיוון האוטו "אני דיברתי אלייך!" היא אמרה ועצרתי במקומי "יופי!" היא אמרה והתקרבה אליי, "מה באת לחפש?" האקדח כבר היה מכוון אליי והיא נעצה את עינייה בי, צבען היה ירוק ומיוחד, "זה לא מה, זה מי" אמרתי והסתכלתי בתוך עינייה. "חיפשתי את טיילור סילבר" אמרתי לה והיא זזה אחורה באיטיות, "היא לא פה" היא אמרה ורצה חזרה לתוך בית ההארחה. משהו פה מסריח לי.
חזרתי לבית המלון ונכנסתי לחדר , איידן היה ער וחיכה לי, "איפה היית?" שאל בדאגה. "בשום מקום, חיפשתי את טיילור" אמרתי לו את האמת והסתובבתי עם הגב אליו. נרדמתי והתקשיתי לישון. התעוררתי בבהלה. "טום, היי אתה בסדר?" איידן שאל אותי והסתכלתי עליו מוזר, "כן, כן" אמרתי וקמתי. כבר היה בוקר והתארגנתי. "אני הולך לבית החולים, עד 12:00 אני כבר אשוב, תחפש דברים שאפשר לעשות עם הילדים" אמרתי לו ויצאתי מהחדר. נסעתי אל בית החולים שהיה כתוב לטיילור להגיע אליו ונכנסתי למיון. "שלום, איך אוכל לעזור לך?" הייתה שם אחות חמודה. "היי, אני ממש אשמח אם תוכלי לעזור לי, אני לא יודע עוד מה לעשות" אמרתי לה והיא תפסה בידי ולקחה אותי לחדר ההמתנה. התיישבנו שם והסברתי לה את כל הסיפור מההתחלה ועד הסוף, "ועכשיו מצאתי משהו בארון שלה אחרי שהפכתי את החדר שלה ומצאתי מכתבים מבית החולים הזה" אמרתי לה והראתי לה את כל הדברים. "אני מזהה אותה. צר לי אבל אני לא חושבת שהיא ברומא עוד" היא אמרה ועיניי דמעו, ליבי נשבר שוב והתעצבנתי, "מה קרה לה?" שאלתי והיא לקחה אותי לארכיון של בית החולים. קיבלתי את התיק שלה, היה כתוב עליו רוז בראון, הזהות החדשה שלה כנראה. בתוך התיק היה מפורט כל פרט ופרט מהסיפור שלה. היה לה חשד לסרטן והיא עשתה בדיקות וגילתה שהיא בהריון, העובר היה במצוקה והיא נאלצה ללדת אותו בשבוע 30, מוקדם מידי. נולד לה בן והיא קראה לו 'ליאו ניית'ן'. נשימתי נעתקה, "אתה בסדר?" האחות שאלה והסתכלתי עלייה במבט שמסגיר שאני לא בסדר. "תודה" אמרתי לה וסגרתי את התיק שלה. ראיתי שעל התיק כתובה כתובת המגורים שלה. החזרתי לה את התיק ויצאתי מבית החולים. הלכתי לבית המלון ואיידן והילדים חיכו לי. "והנה הוא!" איידן צעק והילדים רצו אליי ונישקו אותי מלא. "תראו מה קניתי לכם" אמרתי והוצאתי להם שוקולדים. "יששש" הם אמרו וישבו לאכול אותם "טום, מה מצאת?" איידן שאל ואמרתי לו את כל מה שהתרחש, הוא היה בשוק וישב לצידי, "ליאו?" שאל והנהנתי, "אבל יש כתובת" אמרתי והקראתי לו את הכתובת שלקחתי מהתיק שלה. קמתי על רגליי "מה עושים עם הילדים היום?" שאלתי ואיידן משך בכתפיו, "יורדים לבריכה ועושים אגאדו" הוא אמר בחצי רצינות ובילגנתי את השיער שלו, "בוא נלך לקוליסאום, נראה להם מהי היסטוריה" אמרתי לו והוא קם על רגליו "חשבתי ששלב הזקנה יגיע רק עוד 20 שנה לפחות" אמר והתעלמתי ממנו. "יוצאים" הכרזתי ויצאנו מהחדר לאוטו. "דדה לאן הולכים?" דילן שאל "לקוליסאום" אמרתי ואיידן התחיל בנהיגה בחוסר רצון. בילינו את כל היום בקוליסאום ובקניות שיש באזור וחזרנו למלון בערב. קילחתי את הילדים והם ישבו לשחק באייפדים שלהם.
יצאתי שוב ונסעתי לבית של טיילור, או שהיה של טיילור. הדירה הייתה ממוקמת מחוץ לרומא אבל לא הרבה זמן נסיעה עד לשם.
כל הדרך הייתי בלחץ, מה יהיה אם אראה אותה אחרי שנתיים שלא ראיתי את הפרצוף המלאכי שלה?, מה אגיד לה?. כמעט עשיתי סיבוב פרסה אבל התחרטתי ברגע האחרון, אני לא אוותר לעצמי.
הגעתי והזעתי מהלחץ, השארתי את האוטו ממש ממול לדירה ולקחתי נשימה עמוקה. דפקתי על הדלת ופתחה לי אישה צעירה. שיערה היה שחור ועינייה ירוקות ומיוחדות, כמעט מוכרות. כמה שניות עצרתי ובחנתי אותה והיא אותי, את הכל. "היי" אמרתי וקטעתי את מה שזה לא היה, "היי" החזירה וחיכתה שאמשיך בדבריי. "אני מחפש אחר אישה אחת, אולי את מכירה אותה?" אמרתי והראתי לה תמונה שלנו מפעם. היא התבוננה בתמונה ומלמלה "רוז..". "כן כן היא, איפה היא עכשיו?" שאלתי עם חיוך קטנטן של תקווה על הפנים, "ממנה אני משכירה את הדירה הזאת, היא כבר לא גרה פה. פעם בחודש- חודשיים היא מגיעה לקחת שכר דירה ולראות שהדירה עדיין נקייה ושמורה" היא אמרה ושוב כבר הרגשתי שהיא כל כך קרובה ועם זאת כל כך רחוקה. "ומתי היא צריכה להיות פה שוב?" שאלתי בתקווה גדולה והיא הרימה את כתפייה כלא יודעת. אוף, נמאס לי להישבר כל הזמן, ותמיד לאכול את הלב על זה שהיא הלכה ואני נתתי לה את זה. "היא גרה באיטליה?" שאלתי והיא הרהרה כמה דקות, "אני חושבת שבצפון ולא באזור פה" היא אמרה ואני קיבלתי את המידע שלי, לקחתי ממנה את מספר הטלפון של טיילור והלכתי מבואס מתמיד. הגעתי למלון שבוז ועצוב. כולם כבר ישנו ככה שנוצר לי זמן מושלם לשתות קצת. התלבטתי, רציתי להתקשר אליה, אבל משהו עצר אותי. ומה אם היא הספיקה לשכוח ממני? מה אם טוב לה ואני אגזול את הטוב ממנה?, פאק נמאס לי מזה, נכנסתי לבר שכונתי ושתיתי קצת וודקה. שתיתי את כוס השוט השלישית שלי בשלוק אחד גדול והחלטתי שאני אלך על זה. חייגתי למספר שלה ויצאתי לרחוב. עם כל צלצול שעובר הלחץ שלי רק מתגבר. עמדתי לנתק וליבי הלם בחוזקה. "הלו?" שמעתי את קולה מהצד השני ונשמתי נעתקה "טיילור?" שאלתי "טום?" שאלה וחיוך דבילי עלה על פניי. "למה יש לך מספר איטלקי? איך ידעת שאני פה?" אמרה ואני נשבע ששמעתי את האושר שלה מהטלפון. "מה זה משנה? טיילור, למה ברחת?" שאלתי אותה ולא שמעתי כלום מהצד השני, רק עוד צלצול ארוך. הזיתי, הזיתי את השיחה שאני מחכה לה. לא הייתה תשובה ועברתי לתא הקולי. לא התייאשתי וחייגתי שוב, הפעם מטלפון ציבורי וזה עבד, היא ענתה. לא הוזה ולא כלום, שמעתי את הקול שלה, שכל כך התגעגעתי והשתוקקתי אליו, עצמתי את עיניי והתענגתי על ה"הלו" שלה, "הלו" החזרתי והיא לא ענתה. "את שם?" שאלתי והיא פשוט ניתקה. שלחתי לה הודעה שרק תגיד לי אם זאת היא, רק בשביל הניצחון הקטן שלי, התחושה הזאת של חוסר הוודאות הורגת אותי אני שונא אותה. 'כן טום, זאת אני, ואני מבקשת שתפסיק לחפש אותי ותכבד אותי, פעם אחת בבקשה' היא כתבה והתאפקתי לא להתניע את האוטו ולנסוע אליה ברגע זה. שלחתי לה כמה תמונות של המשפחה שלנו, של דילן בעיקר. היא ראתה את הכל וחסמה את המספר שלי. חזרתי למלון ונשכבתי על המיטה, חושב לעצמי על המשפחה שלנו ועל כמה שהיא דפוקה.
הבוקר הגיע ואמרתי לאיידן כל מה שארע בליל אמש. הוא היה מאושר והסכמנו שדילן ואני צריכים ללכת אליה. הערתי את דילן וארגנתי אותו. נסענו שנינו לביתה של טיילור שאיתרתי דרך הצ'אט שלנו בציפיה כל כך גדולה מהצד שלי, דילן שלא מודע לאן נוסעים וטיילור שלא יודעת שאנחנו באים.
הגעתי לבית שלה והתרגשתי מאוד. היססתי ולבסוף דפקתי על דלת ביתה והיא פתחה.
"מה אתם עושים פה?" היא אמרה נדהמה לראות את הפרצופים שלנו, "טיילור" אמרתי והרמתי את דילן שהתבייש מעט על ידי. "זה רוז" היא אמרה והשפילה את מבטה. שמתי את ידי על ידה והיא נרתעה לאחור, "מה קרה?" שאלתי אותה והיא פרצה בבכי. "דילן" היא מלמלה ולקחה אותו מהידיים שלי, "דדה!" הוא קרא בלחץ ורצה לחזור אליי בחזרה. "דילן, זאת אני אמא" היא אמרה בבכי והורידה אותו למפתן הדלת בחזרה. דילן נרתע לאחור וחיבק את רגלי בחוזקה. "אין לי אמא, יש לי שני אבות" הוא אמר ואני ריחמתי על טיילור שאכלה את עצמה בגללו. "דילן בוא" אמרתי והרמתי אותו על ידיי, "את חייבת לי הסבר" אמרתי לה והסתכלתי בתוך עינייה. "לא עכשיו, אמרתי לך שאני לא מוכנה לזה" היא אמרה ונכנסה לבית. "אז ככה זה יהיה?" שאלתי אותה מעבר לדלת מחכה שהיא תפתח. "טיילור או רוז או מי שלא תהיי, בבקשה אני רק רוצה להבין למה, למה עזבת אותנו והלכת" התחננתי לדלת והיא לא הגיבה. התקשרתי לאיידן שיבוא לקחת את דילן, הקטע הזה לא הלך כפי שציפיתי והוא בא לקחת את דילן במונית.
חיכיתי לה שתפתח והיא פתחה לי אחרי כמה זמן, "אתה לבד?" שאלה והנהנתי, "כנס" אמרה ופתחה את דלת הבית לרווחה. "רוצה לשתות משהו?" שאלה וסקרתי את הבית, לא גדול במיוחד, דירת רווקים כזאת. התיישבתי במטבח על אחד מכיסאות הבר, "מים" אמרתי והיא הוציאה בקבוק מים מהמקרר. "היי" אמרתי והיא שחררה חיוך, "היי טום" היא אמרה והתיישבה על הכסא שהיה מונח לצידי. שתיקה, מה שפחדתי שיקרה.. אני עם כל כך הרבה שאלות. "ככה את הולכת לשתוק?" שאלתי אותה והיא השפילה את מבטה. "למה?" שאלתי אותה ודמעות עלו בעינייה, "כי הייתי צריכה לעזוב, הייתי צריכה התחלה חדשה, אחת אמיתית" "ולא חשבת אף פעם להסביר לי למה? מה ציפית שתעזבי ואני אגיד 'אה סבבה היא עזבה אז אפשר להמשיך קדימה?" שאלתי והיא הסתכלה בעיניי, "היה לי חשש לסרטן" היא אמרה ולא חידשה לי משהו, "למה לא דיברת איתי?" שאלתי אותה חצי עצבני והיא הסתכלה בתוך עיניי, "רציתי, מאוד, וסיפרתי.. אתה פשוט ישנת" היא אמרה והרגשתי שאני מתחיל להיות רגשני. "אבל לא היה לי מה לעשות כמו שכבר אמרתי זה היה חשש, טום הייתי בהריון עם הילד שלך" היא המשיכה והסתכלתי עליה בשוק, לשמוע את זה ממנה זה שונה מלקרוא את זה מאיזה תיק. "ולמה לא אמרת לי?" שאלתי אותה והיא בכתה. "אתה זוכר את היום שבו ביקשתי ממך לחתום על טפסי האימוץ?" היא שאלה והנהנתי בחיוב, "בוודאי" אמרתי, "זה היום שבו הודיעו לי שזה חשש לסרטן" היא סיימה את המשפט שלה ולמרות שידעתי על זה, זה עדיין הפתיע אותי ועזר לי לחבר בין כל מה שקרה. "הלכתי לבדיקות, ושלחו אותי לכאן מכיוון שהם ידעו שאני בהריון ואז נשקפת סכנה לעובר, שלא יוולד עם סרטן גם" היא המשיכה וחיבקתי אותה. "למה לא באת אליי?" שאלתי אותה את אותה השאלה ששאלתי שוב ושוב וכל כך רציתי לקבל עליה תשובה. "לא יודעת, פחדתי. פחדתי שלא תרצה לגדל איתי ילד, פחדתי שלאריאל אתה תתייחס שונה ממנו, אתה עדיין בטראומה מקים" היא אמרה והמילים שלה צבטו לי בלב. "את יודעת שזה בחיים לא היה קורה, נכון?" אמרתי לה ושנינו בכינו ביחד. "אני יכול לראות אותו?" שאלתי אותה והיא הנהנה ומשכה אותי בידי לחדר. ראיתי אותו וליבי נמס, הרגשתי אבא בפעם השלישית. "ליאו ניית'ן סילבר" היא אמרה והעברתי יד על ראשו הקטן. "שלום קטן" אמרתי בקול חלש והרמתי אותו על ידיי. "הוא בן שנה וחצי" היא אמרה ורק אכלתי את עצמי על השנה וחצי שלא הייתי שם בשבילו. "אתה יודע, העיניים שלו בדיוק כמו שלך" היא אמרה והסתכלתי לתוך עינייה. "טיי שנתיים חיפשתי אותך, אני לא יכול בלעדייך. את הכל בשבילי, וגם ליאו, שניכם." אמרתי לה וחיבקתי אותה. היא בכתה לי על הכתף והתנשקנו. להרגיש שוב את טעם השפתיים שלה ואת המגע הרך שלה עשה לי טוב בלב אבל היא השתחררה ממני ונרתעה לאחור. "טום זה לא עובד ככה, אני עזבתי והתכוונתי לזה" היא אמרה. "טיילור מה עשיתי לך?" שאלתי בישירות והיא הסתכלה עליי. "למה את מתרחקת ממני?" שאלתי אותה והיא אמרה לי את האמת, האמת שלא ציפיתי לשמוע. "כי אכזבת אותי"
"אכזבתי אותך?" שאלתי בפליאה והיא הנהנה, "אני לעולם לא אהיה כמו כל מי שמקיף אותך, אריאל, איידן ואפילו דילן. היחס שלך אליהם שונה, איידן הוא התאום שלך והם הילדים שלך אבל אני, אין לי דאגה של אבא שלה אני זקוקה יותר מכל. אני לעולם לא אהיה הפרינסס הקטנה של אבא (daddy's little princess)"
ליבי נשבר ויצאתי מהבית שלה, בלי מילה. לתמיד.
נשימתי נעתקה ולא הייתי מסוגל לזוז, אני הסיבה לכך שהיא ברחה, הלכתי משם כשליבי כואב בטירוף ולעולם, אבל לעולם לא אחזור לפה.
הסוף