Daddy's little princess

פרק 13

היום הזה היה מזעזע וחסר טעם. רק חיכיתי לרגע שהוא יסתיים סוף סוף. הגעתי לבית מותש וחסר כוחות. איידן הוציא את הילדים וישב איתם בבית עד שאבוא. הוא העמוד תמיכה שלי. "טומי בוי" הוא קרא כשנכנסתי בדלת הבית ונכנסתי בחוסר חשק לחיים. "דדה" קראו הילדים כשנכנסתי וחיבקתי אותם עם חיוך מאולץ. הם קוראים לי "דדה" ולאיידן "דאדי" וככה אנחנו, כמו משפחה אחת גדולה ואוהבת.
התארגנתי ליציאה, החלטתי שהערב, אחרי חודש של דיכאון אני הולך להתפרע כמו ילד בן 18 שוב. "לא טומי, לא עכשיו" איידן נכנס לחדרי ועצר אותי כשיצאתי ממקלחת. "איידן, אל תדאג אני יכול להיות אחראי לעצמי" אמרתי לו ונישקתי אותו בלחי. "תנגב את הריר" אמרתי לו בצחוק והוא העיף אגרוף לבטן שלי. "מה הקשר?" הוא אמר והסמיק. "הייתי מתלהב יותר אם היית בחורה עם ציצים" הוסיף וקרצתי לו, "כן בטח" הוספתי והוצאתי אותו מהחדר שלי כדי שאוכל לסיים להתארגן. זרקתי על עצמי גינס שחור עם קרעים וחולצה רגילה, מעל ג'קט ג'ינס. האחיינית של אשלי, המזכירה שלי מגיעה לשמור על הילדים ואיידן יוצא היום לערב של הקבוצת תמיכת נגמלים שלו.
"דדה!" אריאל צעקה מלמטה ודילגתי על המדרגות במהירות. "מה קרה?" צעקתי בלחץ ונעמדתי מלפניה, מבין למה היא צעקה. "היי" אמרתי והושטתי יד לכיוונה, "אני טום" הוספתי והיא חייכה בביישנות ובחן. "לונה" היא אמרה וסגרתי את דלת הבית לאחר שנכנסה. "את הבייביסיטר?" שאלתי והיא הנהנה. "אז את שומרת על שני ילדים, אריאל שאותה כבר ראית ודילן שנמצא למעלה" אמרתי והיא הורידה את הג'קט ואת התיק שלה. "בני כמה הם?" היא שאלה והובלתי אותה לסלון. "שלוש, שניהם" אמרתי בגאווה ושמתי את הדברים שלה על הספה. "טוב אז פה זה הסלון" אמרתי והובלתי אותה אחריי למטבח, "מטבח" אמרתי והראתי לה איפה מדליקים את האור ואת הארון של הדברים הטעימים. "יש לך פה מה שתרצי, בלי להתבייש קחי חופשי" אמרתי לה והיא חייכה "אני לא כזאת ביישנית" היא אמרה והובלתי אותה לקומה למעלה. "החדרים של הילדים" אמרתי והצבעתי על הדלתות שלהם. "דילן" קראתי בשמו ופתחתי את דלת חדרו "הכל בסדר?" שאלתי אותו והוא הנהן "כן" הוא אמר והסתכל על לונה. "תכיר זאת לונה היא תהיה איתכם כמה שעות" אמרתי והוא קם ולקח בידו את הציור שהרגע צבע. "זה בשבילך" אמר לה והיא התכופפה לגובה שלו. "מה זה! איזה צייר מוכשר אתה!" היא זייפה התלהבות מקצועית והוא חייך אליה מכל הלב. הוא מתגעגע לאמא שלו בכל יום שעובר. הוא איבד את זה אחרי שהיא הלכה. הוא חושב שהוא הבריח אותה כי הוא היה "בן גרוע", וזה שובר אותי כי הוא הילד הכי מתוק שאני מכיר והכי נסיך שיש ופשוט הבן המושלם. יצאנו מהחדר של דילן ונכנסנו לחדרה של אריאל. "פרינסס זאת לונה" אמרתי והיא הניחה את האייפד שלה על המיטה וקמה לעברה. "שלום" היא אמרה בנימוס. "שלום" לונה החזירה לה עם חיוך מתוק ואריאל הסתכלה עליי. "היא תישאר איתכם לכמה שעות ואני אחזור מאוחר יותר" אמרתי ואריאל הנהנה. "זה אומר שאני יכולה לישון במיטה שלך?" היא שאלה בהתלהבות. "לא" אמרתי והיא חזרה בביאוס לאייפד שלה. יצאנו מחדרה והראתי לה איפה השירותים, המקלחת והחדר שלי. "עכשיו אם היא ממש נודניקית שימי אותה על המיטה שלי, היא כבר תירדם שם תוך כמה שניות" אמרתי והיא הנהנה. "אתה יוצא עם אשתך?" היא קצת חיטטה ולא מצאתי איך להסביר לה מה קורה פה. "דדה איפה דאדי?' דילן שאל והיא כבר הבינה, או לפחות היא הייתה בטוחה שהיא מבינה... "אמממ דאדי מתארגן בחדר" אמרתי לו והמשכתי הלאה בסיור שלי "עכשיו, לגבי חברים- אין לי בעיה שתבואי עם חברה/ ידיד אבל בתנאי שתשומת ליבך תהיה על הילדים, באמת אני אפילו בעד להב..." "טומי בוי איפה החולצה הכחולה שלי?" איידן יצא בלי חולצה מהמקלחת שבחדרי וחיפש אותי. "תראה במייבש הכביסה או בארון" אמרתי לו. "איידן" הוא אמר והושיט יד ללונה. "לונה" היא החזירה לו והוא חייך אליה. "אל תתני לו לטחון לך יותר מדיי את המוח" איידן אמר לה והיא צחקה. "דיי איידן" אמרתי והוא הלך לסיים להתלבש. "בקיצור את יכולה להביא חברה, שלא תשתעממי" אמרתי וראיתי שהיא ילדה טובה, משהו בה גורם לי לבטוח בה. "שחרר לחץ טום, הכל טוב" היא אמרה וניערה את כתפיי. "אם קורה כל דבר קטן שאין לך מושג איך להתמודד איתו את מתקשרת אליי ישר, הכל! ואני אשאיר לך את מספרי הטלפון שלי ושל איידן על המקרר וגם אצלך. אם יש משהו את מרימה טלפון במיידי" הייתי בלחץ. זאת הפעם הראשונה מאז לוסי שאני מביא בייביסיטר לבית. למרות שלונה ממש חמודה ונותנת לי תחושת ביטחון, אני לחוץ. "טום! תפסיק לדאוג וצאו להנות! אני אסתדר אני מבטיחה" היא אמרה והתקדמה אל עבר הדלת. "אבל אם תהיה בעיה תתקשרי אלינו נכון?" שאלתי פעם אחרונה, "ברור שכן, אל תדאג" היא אמרה ופתחה את דלת הכניסה, "ביייייי" אמרה ודחפה אותי החוצה. שניה אחרי זה גם איידן נדחף החוצה. חבר שלי צפר לי ונכנסנו לרכב. "מה אחי מה קורה?" שאל ועשינו את לחיצת היד שלנו. "הבאתי בייביסיטר ואני לא רגוע" אמרתי והרגשתי כאפה לגב, "שחרר אחייי! סוף סוף נצא לבלות כמו שהיינו בכיתה יא'". הלילה אני נרגע ומשחרר את הכל אז חייכתי ושחררתי את הכל. הערב זה רק כיף!
הורדנו את איידן ונסענו למועדון. נכנסתי למועדון, ריח חריף של אלכוהול סיגריות וזיעה תקף אותי, וואללה התגעגעתי למועדונים. פעם היינו יוצאים כל החבורה לפחות פעם בשבוע, עד הקולג', שם היינו יוצאים לבירה בפאב מקומי וחוזרים לחרוש.
התיישבנו על הבר והברמנית ניגשה אלינו ושאלה מה בא לנו. הזמנו וודקה רדבול לזכר הימים של פעם. "תוסיפי גם 4 שוטים של טקילה נקי" חבר שלי אמר לברמנית. "תגיד אתה נורמלי?" שאלתי אותו והוא צחק עם הברמנית. שתיתי את כל ארבעת השוטים במכה אחד אחרי השני וגם את הוודקה שלי וקמתי לרחבת הריקודים. מישהי ניגשה אליי ורקדנו צמוד עד שהיא הצליחה לחרמן אותי ולהזרים אותי לשירותים. חזרתי לבר ושתיתי עוד ועוד ועוד, עד שלא זכרתי איך קוראים לי.
חיפשתי את הסיגריות שלי ויצאתי לעשן מחוץ למועדון. מישהי ניגשה אליי ושאלה אם יש לי אש. הייתי כל כך שיכור ודמיינתי את טיילור מולי. "קוראים לך טיילור?" שאלתי אותה והיא הייתה קצת מסוחררת "אמממ לא" היא השיבה ואני צחקתי "את אוהבת אותיי??" שאלתי בקול תינוקי והיא באה לברוח, בטח חשבה שאני איזה סוטה מין או משהו. "לאאאא אל תלכי לי" אמרתי ופרצתי בבכי מר "טיילור אני צריך אותך" מלמלתי והיא ברחה משם. נשכבתי על רצפת הכביש וגשם התחיל לרדת, לא עניין אותי כלום חוץ מדבר אחד, טיי שלי. "אני צריך לשתות עוד" מלמלתי לעצמי ומצאתי לצידי בקבוק וודקה. הרמתי אותו בחוסר כוחות, "יופי!" צעקתי כשראיתי שהוא גמור, "עוד קצת מזל חרא" מלמלתי בשקט והרפיתי את היד שלי. הבקבוק התנפץ על המדרכה למלא רסיסים, גדולים וקטנים בדיוק כמו הלב שלי. הרמתי חתיכה אחת שנראתה לי דיי גדולה והעברתי אותה על פניי, התקיף אותי כאב פתאומי, בצורה אחרת, כאב פנימי, כזה שצריך להוציא החוצה ויפה שעה אחת קודם. לקחתי את הזכוכית וביד רועדת והמון כעסים החדרתי אותה לידי השמאלית. "פאק" התנשפתי בשקט, זה שחרר את הכאב שלי, זה עזר. חתכתי עוד חתך מעליו ותחושת השחרור שלי התעצמה, הרגשתי את אישוניי מתרחבים והתחלתי להתנשף בכבדות. הרחתי את דמי נוזל ממני, אך עם זאת את התחושה המנחמת שבמעשה הזה. חתכתי לרוחב, לא לאורך. אני לא ניסיתי להתאבד רק ניסיתי לשחרר כאב וזה עבד לי אבל משהו נראה לי לא הגיוני, הדם המשיך לצאת ולצאת בלי הפסקה ובכמויות גדולות. חתכתי עמוק מידי, "פאק" מלמלתי לעצמי והנשימות שלי נהיו כבדות יותר מרגע לרגע. התחלתי להירדם שם, או יותר נכון לאבד הכרה ופתאום החיוך של טיילור נגלה אל מול עיניי. 'בוא' היא לחשה לי בשקט ושמש חמימה ליטפה אותי. בדיוק כשהתקרבתי אליה ושפתינו כמעט ונפגשו חבר שלי נזכר לבוא, "פאק טום!" הוא אמר כשראה אותי ונפל על ברכיו. "לך מפה" אמרתי, הוא הרס לי את הרגע שלי, הייתי באופוריה וכאב כל כך גדול בו זמנית."טום" הוא קרא לי ולא עניתי, לא נשארו בי כוחות לענות, כולי רטוב, רועד מקור, שיכור מת ומלוכלך בדם שלי. המחשבות שלי לאט חזרו אליי ושוב אין לי כוח יותר.
אני לא מבין את כולן, למה אני לא מספיק טוב לאף אחת? מה חסר בי שכולן עוזבות אותי?
חבר שלי רצה לקחת אותי לבית החולים אבל לא רציתי, התנגדתי בתוקף, שלא יקחו לי את הילדים. "איידן" מלמלתי בשקט והוא הוציא את הטלפון מכיסי, "מה הקוד?" שאל והצמיד את הטלפון לאצבע שלי. הטלפון נפתח והוא חיפש את איידן בין אנשי הקשר שלי וחייג "נוו כבר!" צעק על הטלפון כשאיידן לא ענה, "הכביש" אמרתי לו והוא חזר להתרכז בכביש. איידן ענה ותוך דקות ספורות כולנו היינו בבית. לונה הלכה מזמן ואיידן כנראה שחרר אותה ושילם לה, אפילו לראות את הבית ואיך הוא לא היה לי כוח.
"מה עשית?" איידן מלמל לעצמו בזמן שבחן את החתכים שלי, "אבל למה טום?" שאל ולא כל כך הייתי שם בשביל לענות לו. איידן טיפל בחתכים שלי ושתיתי מים כדי לנסות לפצות על הדם שאיבדתי. "טום אפשר להבין למה?" איידן שאל כשראה שקצת חזרתי לעצמי, אני עדיין חצי שיכור אבל צלול מספיק בשביל לענות על השאלה הזאת. "כדי לשחרר כאב שהיה כלוא" עניתי ברצינות ודמעות הופיעו בעיניי. "טומי" הוא התקרב אליי וניגב את דמעותיי, "שלא תעיז לעשות את זה שוב" הוא אמר והתחבקנו. התקלחתי ואיידן חבש לי את החתכים שוב. "הגיע הזמו שלך לישון" איידן אמר לי וחייכתי אליו. "לילה טוב, אח" אמרתי והוא עצר אותי במדרגות "אל תהיה מפגר ותעשה משהו כזה שוב, טוב? אתה חשוב לי מדיי בשביל שתמות לי ככה, הלב שלי לא יעמוד באובדן של עוד מישהו שאני אוהב" הוא אמר וחייכתי לעצמי. תמיד טוב לדעת שיש עדיין מי שאוהב אותי.
הרגשתי רע פתאום. כאילו מישהו בדיאטה כבר שנה ולא מצליח לרדת במשקל, כאילו מישהו התעשר ופתאום הפסיד את כל הכסף שלו, כמו שיכור עם האנגאובר, כמו מסומם שיצא מההזייה שלו וחזר למציאות מרה ביותר. לתחושה הזאת קוראים דיכאון, וככה העברתי ימים, שבועות, חודשים.
איידן ולונה השגיחו שהכל בסדר, השלכתי עליהם טיפה את העבודה שלי בתור הורה. למשרד שלי התקרבתי מתי שהיה לי כוח ומתי שלא היה, הייתי בבית מנקה במרץ או באוטו בנסיעות ארוכות, נהיגה מרגיעה אותי.
החיים שלי נהיו אפורים ומדוכאים, מאדם שהיה לו הכל, שחקן פוטבול ואפילו הקפטן של הנבחרת, חברה מהממת, סטודנט בקולג', מעביר ערבים בפאבים ומשחק בירה פונג עם חברים, הפכתי לאדם קודר וחסר שמחת חיים. הפכתי להיות אב יחיד לשני ילדים וכל כך לבד.
יום אחד הייתי בחדרי וגיהצתי את הבגדים הנקיים. "דדה?" אריאל קראה לי בנימוס מעבר לדלת. "כן פרינסס?" אמרתי והיא נכנסה. "דדה רציתי לשאול אותך שאלה" היא אמרה והתיישבה על המיטה. "כל דבר" אמרתי לה וכיביתי את המגהץ. "דדה, תהיה אמיתי" היא אמרה והיה לה פרצוף מוטרד. "אתה לא אוהב אותי יותר?" היא שאלה ודמעות עלו בעיניי. "לא אפסיק לאהוב אותך בחיים" אמרתי והיא גם התחילה לדמוע. "אז למה אתה ככה עצוב? מה הלב שלי לא מספיק לך?" היא אמרה ולא הייתי מופתע מהשאלה הזאת. "פרינסס שלי, הלב שלך והאהבה שלך אליי זה הדבר הכי טוב שיש לי בחיים האלה" אמרתי וחיבקתי אותה חזק. "אני רוצה שתחזור להיות שמח. אני רוצה שדדה שלי יחזור אליי" היא אמרה והרמתי אותה על ברכיי. היא שלפה מאחורי גבה פרח, ורד בצבע אדום ונתנה לי אותו. "אריאל אין כמוך" אמרתי והיא הביאה לי ציור שציירה ובו היא ואני עומדים ומחזיקים ידיים. "פרינסס! איזו מוכשרת שאת" קראתי בקול וחיבקתי אותה חיבוק חזק ומוחץ.
אריאל גרמה לי להבין כמה מזניח הייתי והחלטתי לשנות את זה וככה עבר הזמן, בין העבודה למשפחה שלי, תכלס אין כמו יום עם המשפחה שלי. התרגלתי לזה בשנתיים האחרונות, רק אחי הילדים ואני.
החיפושים אחר טיילור נפסקו לפני חודשים ושנתיים עברו מאז שעזבה, ומה לא עשיתי כדי למצוא אותה, שכרתי בלש פרטי, טסתי מקצה לקצה, הזנחתי את העבודה והרמתי את הילדים ויצאנו לחפש אותה, אבל וויתרתי כי לא רציתי להזניח את המשפחה שלי יותר ממה שכבר הספקתי להזניח, רק רציתי לתת להם את הטוב ביותר, גם אם זה בא על חשבון האושר שלי. אני עדיין מתפוצץ מאהבה לטיילור אך בכל זאת גם אהבה למשפחה שלי ופתאום הבנתי את האחריות בלהיות הורה ואת הכיף הזה שיש משפחה שתמיד תהיה שם בשבילך.
"קום! אתה מאחר" דפקתי בחוזקה על דלת חדרו של איידן והוא פתח אותה ישנוני. "אתה לא אמיתי!" צעקתי עליו, "אתה לא נורמלי, רבע לשבע בבוקר!" אמר והכה אותי בבטן. "אתה מת" הכרזתי מלחמה והלכתי משם לסלון. "דדה!" אריאל צעקה לעברי ונישקה את מצחי. "הוא גם דדה שלי!" צעק דילן וחטפתי אותו לתוך החיבוק המוחץ שלנו.
ארגנתי את הילדים לגן ואת עצמי לעוד יום במשרד.
"יצאתי לסיגריה" איידן הציץ לתוך משרדי והנהנתי לחיוב, מאשר לו לצאת. פתחתי את הקבצים במחשב שלי בחיפוש אחר קובץ המסמכים שהייתי צריך לעבוד עליו וראיתי קובץ לא מוכר. פתחתי אותו וזה היה סרטון מהבית שלי, בחדר שלי. סרטון שלי ישן וטיילור יושבת על המיטה שלי לצידי. "טומי, אתה ישן פה" היא אמרה וסובבה את המצלמה עליי ישן. שמעתי את הצחקוק שלה "אין לי מושג איפה להתחיל, היא אמרה והשפילה את ראשה, רציתי רק להודות לך על זה שאתה החבר המושלם. הכנסת אותי ואת דילן לחיים שלך, ודאגת לי כאילו אני נסיכה, ואפילו לאיידן דאגת כל כך יפה וזה ממש לא מובן מאליו" היא המשיכה ודמעות הופיעו בעיניה, "אני לא יודעת אם תזכור את זה כי היית ממש קטן אבל אני אמא שלי אבא שלך ואיידן היינו במשך הרבה זמן בקשר, אמנם דפוק אבל היינו משפחה ואני עוד זוכרת אותך כשהייתי בת 7 ופעם אחת באת לאבא שלך או להיפגש עם איידן וראיתי אותך לשנייה, יותר נכון התרכזתי בעיניים הכחולות המדהימות שלך וחלמתי על היום שבו נחיה יחד חיים טובים, כולנו כמשפחה" היא אמרה ומשכה באף "אתה מתחיל להתעורר אז אני אעצור את הוידאו לבנתיים, אני חושבת שאני אוהבת אותך..." היא אמרה והשפילה את מבטה מהמצלמה. רגע לפני שבאה לעצור את הסרטון היא כיוונה את המצלמה לפניה "לא חושבת, יודעת" היא אמרה והסרטון נקטע. הלב שלי דפק מהר והרגשתי געגועים עזים לטיילור. הסרטון המשיך, הפעם טיילור כבר לא במיטה שלי ואני לא לצידה. עינייה היו נפוחות ואדומות מבכי. "טום, אני מקווה שאתה רואה את זה כשאתה התגברת עליי" היא פתחה והייתי מבולבל, זה היה סרטון מפינת האוכל בבית וגם הלבוש שלה היה שונה. "אתה עכשיו ישן למעלה ואני התארגנתי ליציאה, אגב המזוודות שלך אצלי ואני מצטערת שלקחתי אותן" היא אמרה וצחקה. "אני עשיתי את מה שטוב לבן שלי, ובגלל זה בחרתי ללכת" היא עצרה ובכתה. "א..א...אני בקושי...." היא עצרה את המשפט ובכתה "אווווף, אוקי" היא נאנחה והמשיכה "אני בקושי יכולה לדבר, אבל אני מדוכאת. אני לא יכולה להישאר פה ואני מקווה שתבין אותי, אולי אני אחזור יום אחד. יש לי רק שתי בקשות, הראשונה היא שלא תרחיק את דילן ממך, מאריאל ומאיידן. ושידע שאיידן הוא אבא שלו גם. הבקשה השניה שלי היא שתמשיך הלאה, שלא תחפש אותי ותרגיש עליי דאגה או רחמים, החיים ממשיכים וכך גם אתה" היא אמרה והסתכלה בתוך המצלמה עם עיניים מלאות בבכי מר וצער, "אני אוהבת אותך, ולנצח אוהב, אותך ואת דילן" היא אמרה והסרטון נעצר. הייתי קפוא בכיסא שלי, הרגשתי שבא לי להידרס על ידי רכבת, הרגשתי כל כך נבגד, ותחושה כזאת מגעילה. היא וויתרה עליי, על החיים איתי. מה אני לא שווה? אני לא מספיק טוב? את כל העולם הורדתי לכף ידה והיא דרכה עליי והוציאה אותי פצפון, למה? מה היא מסתירה ממני? אין מצב שהיא עזבה סתם. החלטתי שאני מחדש את החיפושים אחריה, היא שווה את זה. יותר נכון להגיד שהסקרנות שלי שווה את זה.
איידן חזר והראתי לו את הסרטון "אחי דיי" הוא אמר וסגר לי את המחשב "היא לא שווה את זה, היא וויתרה על חיים איתך, איתי ועם הילדים, באמת!" הוא אמר והייתי שבור "אבל אני אוהב אותה" אמרתי "גם אני אוהב אותה" הוא צעק עליי וניערתי את ראשי בהתנשפות, "זזתי לבית" אמרתי ובאתי ללכת "הייתי בא איתך אבל הבוס שלי עלול לכעוס עליי" הוא אמר בציניות וצחקתי לעצמי מהטמטום שלו "בוא בוא כבר אידיוט" אמרתי לו והוא תפס בפניי "טומיייייי" הוא אמר ונישק אותי. בדרך כלל הוא היה מת אבל אין לי מצב רוח לזה.
הגעתי לבית ולונה הייתה עם הילדים. "היוש" אמרתי כשנכנסתי ולונה קיבלה אותנו עם חיוך "מה קורה?" אמרה בהתעניינות "איך הם היו?" שאלתי כשדילן רץ אליי ומוחץ אותי בנשיקות. "בסדר גמור, תגיד איך אתה עם חשבון דפרנציאלי?" היא שאלה "מעולה, את צריכה עזרה?" שאלתי והיא הנהנה. הכנתי איתה את שיעורי הבית שלה ולימדתי אותה את השיטות שלי בחומר.
היא הלכה בשעה 20:00 אחרי שעתיים וסוף סוף היה לי זמן להתחיל במלאכה המרובה שלי. עקבתי אחרי ההיסטוריה של המחשב שלי, של טיילור ושל המכשיר הנייד שלה בניסיון למצוא קצה חוט והדבר היחידי שמצאתי היה מיקוד כלשהו, במדינה כלשהי על המפה אבל לא חשבתי שזה מועיל, אז שמרתי אותו על הלוח. השכבתי את הילדים לישון וגם אני הייתי צריך כבר לעלות, אבל חיפשתי עוד ועוד. לא מצאתי כלום שיוכל לעזור לי יותר מידי והתבאסתי מאוד אבל אני לא מרים ידיים!
חיפשתי ברחבי החדר שלה סימנים לאן היא הייתה יכולה ללכת, ובארון שלה מצאתי ערימת מכתבים, עברתי עליהם אחד אחד ומצאתי בניהם את תעודת הזהות שלה, את תעודת הבגרות שלה וכמה מכתבים מרופא. פתחתי את המכתב הראשון והתחלתי לקרוא, היה כתוב שם שהבדיקות שהיא עשתה יצאו תקינות חוץ מבדיקת הדם, מצאו שם משהו חריג. פתחתי את זה שאחריו והיה כתוב שם שיש בעיה עם התינוק, נלחצתי והלב שלי דפק על 200, במכתב האחרון זימנו אותה לשיחה עם רופא בבית חולים באיטליה לפני שנתיים.
נכנסתי לחדר של איידן והדלקתי את האור "קום שמן, נוסעים לאיטליה" הכרזתי