משחק המלכים

סיום

״פי, את בסדר?״ נייט שאל בדאגה את המלכה השפופה שלצידו. פניה הביעו כאב וצער עמוק והושפלו לעבר הרצפה, כך שדמעותיה נטפו אל החול ברגע שהגיחו מזוויות עיניה. הם הלכו לצד המים, כך שהגלים מחו את דמעותיה מהחול זו אחר זו.
פי הסתובבה אל נייט כך שאפשרה לדמעה בודדת לנזול על לחיה. היא נשכה את שפתה התחתונה והנהנה קלות, ולאחר מכן חזרה לבהות בחול ובגלים השוטפים את כפות רגליה.
״בקושי הוצאת מילה מהפה מאז ש...״ היסס נייט, נמנע מלהביט בעיניים הכאובות שהופנו אליו.
״מאז שמה?״ קולה נשבר, אך פניה הביעו נחישות לקבל תשובה.
״מאז שיוני מת.״ הוא פלט את המשך המשפט.
״יוני היה המאמין הכי גדול שלי, הוא תמיד חשב שאהיה מלכה. אף אחד לא שיער שאוכתר, אפילו אני לא חשבתי שאהיה מלכה! הוא היה החבר הכי טוב שלי. הוא הבין אותי כמו שאף אחד אחר לא הבין, היה לי אכפת ממנו יותר משאכפת לי מעצמי, והוא נהרג. אני פשוט מרגישה שחלק גדול ממני מת ביחד איתו.״ השיבה ובעטה בחול בתסכול.
״שמעת על עיט? הוא היה החבר הכי טוב שלי. גם הוא מת במלחמה, לפני הרבה שנים. המלכה הלבנה הקודמת הרגה אותו. בקרב לאחר מותו החליפו אותו בהורס, בלי שהיה לי זמן לעכל שעיט לא קיים יותר. חשבתי שלמלך לא היה אכפת ממנו, שהוא החליף את עיט כאילו החבר הכי טוב שלי היה עץ סתמי שנפל. חשבתי שהמלך מגנוס לא העריך את ההקרבה שעיט עשה למענו.״ נפתח נייט. בשיחותיהם הרבות נייט לא הרבה לדבר על עצמו או על עברו, כך שהפתיחות שהפגין באותו הרגע הפתיעה את פי. היא הרימה את מבטה שוב כדי לצפות בפניו, שהתכרכמו מהעלאת הזכרון הדחוק.
״וצדקת?״ שאלה פי באהדה מהולה בעצבות.
״לא, טעיתי. התפקיד היה צריך להיות מאויש כדי להגן על המלך והממלכה. אם המקום היה נשאר ריק, המטרה שלשמה עיט מת, הגנת המלך וממלכתנו האהובה, הייתה נפגעת. עיט הבין שהמלך הוא מי שמתפעל את כל הממלכה, שבלעדיו לא היינו מגיעים לשום מקום. בכך שהקריב את חייו למען המלך הוא הקריב את חייו למען הממלכה כולה, למען כל אחד ואחת מאיתנו. למענך ולמעני.״ המשיך נייט והביט היישר אל תוך עיניה הדומעות של פי. ההבנה פעפעה בהן, ופי הפנימה את כוונתו של נייט.
״אתה טוען שיוני מת בשביל אותה מטרה, ושכדאי לי לנסות להגשים את המטרה הזו במרץ מחודש, שכן כעת היא גם המטרה שלי וגם המטרה שלשמה מת האדם שאהבתי יותר מכל אחד אחר? שעליי להרוג את המלך יוהנס לא רק למען הממלכה ולמעני, אלא גם למען זכרו?״ פי וידאה את מסקנותיה. נייט הניד את ראשו לחיוב. סיפורו העניק לפי, שהאמונה בממלכה הושרשה בה עד בסיס עצם קיומה, את הדחיפה שנזקקה לה במצב השברירי שבו הייתה, וכאילו איחה את רסיסי נפשה המצולקת לכדי האדם שתמיד הייתה.
פי ניגבה את עיניה והמריצה את הליכתה, ערנית ומלאת כוחות מחודשים. היא שלפה את חרבה והחלה לרוץ לעבר הארמון הלבן, שהיה קרוב מתמיד.

כשהשמש הייתה במרכז השמיים הם הגיעו אל פתח הארמון. כעת, כשעמדו ליד דלתות השנהב שציורים רבים כיסו אותן, פי נשאה את מבטה מעלה ונפעמה מגודלו של הארמון. היא העבירה את אצבעותיה על הציורים בחולמנות וסקרה באצבעותיה כל תבליט שעל הדלת. עלילה אחת עניינה אותה במיוחד, ״המארב של המלך גאריק״. גאריק היה המלך הלבן המפורסם ביותר שהיה אי פעם. במארב של המלך גאריק החיילים מהממלכה הלבנה תקפו את הרצים של הממלכה השחורה ראשונים, באופן מפתיע ולא רגיל, ובכך השיגו שליטה על רחבי האי באופן נרחב. זהו אחד מהכישלונות ההרסניים ביותר של הממלכה השחורה ונמנה בין הניצחונות הגדולים ביותר של הממלכה הלבנה, לא פלא שהם חרטו אותו על דלתות הכניסה לארמון. המלך גאריק השתמש בגורם ההפתעה בדרך מעוררת הערצה באותו היום, אבל זהו סיפור לפעם אחרת. החשיבות של הסיפור הזה כרגע היא שהוא נתן לפי השראה.
״בקרב עם המלכה הלבנה אני רוצה לנקוט באותה גישה כמו של המלך מגנוס והמלך גאריק, גורם ההפתעה. אני לא חושבת שיש לי סיכוי להרוג אותה, אבל היחיד שבאמת חייבים להרוג הוא המלך יוהנס. האסטרטגיה הזו תלויה רק בפרט אחד-השמועות על כך שהארמון הלבן בנוי בדיוק כמו הארמון השחור נכונות?״ שאלה והסתובבה לעבר נייט בבת אחת. הרעיון העביר זרמי התרגשות בורידיה, והיא קיוותה לאישוש השמועות, לתשובה חיובית.
״כן, עד רמת המילימטר.״ ענה לה ושלף את חרבו הקצרה.
״אז יש לי רעיון.״ היא חייכה חיוך עקום, פחות מלא שמחת חיים מהחיוכים שלה לפני שיוני נהרג, אבל עדיין שובב.