' עוד יום רגיל ומשעמם בארמון הזה',חשבת לעצמך בזמן שסרקת את הנוף מחלון חדרך, את היית חופשייה משיעורים ומטלות היום אבל לא מצאת לעצמך מה לעשות, שלחת משרתות גם להוסוק וגם לג'ימין אבל שתיהן חזרו עם הודעה שהם לא יכלו לבוא ולהציל אותך מהשעמום שלך.
את אפילו חשבת על להזמין את המלכה האם אבל אחרי מחשבה שנייה החלטת שלא, למרות שבתור ילדה האהבת להיות איתה והערצת אותה מהגעתך לפה עד עכשיו היא לא פנתה אלייך ורק דפקה לך מבטים קרים מרחוק, לא של שנאה וגם לא של כעס או קנאה,פשוט מבטים שאמרו 'את צעירה ותמימה' בצורה קרירה ובודדה.
" אין גם שום דבר מעניין בחלון הזה" נאנחת וסובבת את מבטך על השולחן בחדרך, השמלה הקרועה שלך מהיום שהגעת עדיין הייתה שם, כל פעם שמשרתת הציעה לתקן אותה בעצמה סירבת ואמרת לה שאת תעשי את זה בעצמך, למרות שאף פעם לא היית מעריצה גדולה של תפירה.
בלית ברירה ניגשת לערכת התפירה שלך, הוצאת משם מחטים וחוט תפירה , לקחת את השמלה הקרועה והתיישבת באחת הכורסאות המפוארות שלך. העברת את המחט מצד לצד ומשכת מצד אחד של האגן לצד השני עד שניזכרת למה את כל כך שונאת לתפור, היד שלך התחילה לכאוב ולרעוד.
נזכרת בימים שלך בתור ילדה שהתחננה למחנכת שלה שתלמד אותה לתפור, רצית להיות ליידי יפה ומלאת כישרנות כמו אמא שלך ואחותך ולמרות שלא הצלחת לתפור טוב בהתחלה וכאבה לך היד כל יום המשכת לנסות ולהשתפר עד שהתחלת לאבד קצת מהתשוקה שלך בתחילת הנוערים שלך, שנודע לך שאחותך צריכה לעבור לגור בג'ג'ו עד הגיל המתאים שבו היא תתחתן עם הלורד הצעיר שם.
את כעסת על החלטה הזאת והתחלת לשים לב ברצון של כל הבנות סביבך להיראות כמו הליידי הכי טובה שהן יכולות להיות כדי שאולי הנסיך על הסוס הלבן שלהם ישים לב ויקח אותם לאמרון רחוק ומפואר בעיירה רחוקה שבה הם יתחתנו בחתונה מושלמת וילידו ילדים מושלמים שיגדלו באחוזה יפה ומושלמת.
את הבנת שכל המטלות האלה זה רק בשביל להיראות כמו האישה המושלמת ובאותו זמן פיתחת שנאה לכל מה שקשור לנישואים לכן החלטת לעשות חיים קשים להורים שלך והתחלת להבריז מהמטלות היומיות שלך, לא לקחת את הלימודים שלך ברצינות וגם פיתחת אהבה גדולה מדי לציור, אבל תמיד קצת התגעגעת לכל המטלות של הליידי שתירגלת בתור ילדה, זה הזכיר לך את ילדות שלך ואפילו את השהייה שלך בארמון.
אבל בגיל חמש עשרה אבא שלך הודיע לך שאת לא יכולה להמשיך ככה, את כבר בגיל המתאים לנישואים ואת צריכה להתנהג ככה כדי למצוא שידוך טוב, אבל זה לא שיכנע אותך אז הוא הפחיד אותך, הוא סיפר לך מה קורה למי שלא מוצאת שידוך טוב או לא מוצאת שידוך בכלל, בלי צינזורים, הוא הבין שזו הדרך היחידה לשכנע אותך, והוא צדק.
את חזרת למטלות שלך והתנהגת כמעט כמו ליידי, לא יכולת לכפר על כל התנהגות שלך בשנות המרידה שלך לכן חלק מהתנהגות הזו היא עדיין חלק מהאופי שלך, כמו החוסר שלך בנימוסי שיחה, אבל לא הבנת כמה גדול החוסר הזה עד שהמחנכות בארמון היו מעירות לך על כל משפט שהיית מוציאה בשיעורי ה"איך להיות מלכה הטובה." שלך.
ברגע שהיד שלך התחילה לחזור לעצמה קצת החלטת לחזור לתפירה, עוד משיכה ועוד משיכה עד שאת לא יכולת לקחת את הכאב יותר, הוא חזר והרגיש כאילו כל היד שלך הייתה עשויה מאבן שכל תזוזה כאבה בה, "כנראה שעבר יותר מדי זמן מאז שתפרתי לאחרונה," גיחכת למרות הכאב,"אני לא בכושר."
ניסית לעסות את היד שלך אבל ברגע שהתחלת הדלת שלך נפתחה וג'ימין נכנס לחדרך, הוא היה נראה עייף, העניים שלו אדומות מחוסר שינה, שיער מבולגן וכמה כפתורים היו פתוחים בחולצה המקומטת שלו, כנראה שהוא לא ישן כבר כמה ימים.
"ביקשת לראות אותי, מלכתי?" ג'ימין צחק והתקדם לעברך, אבל הכינוי שלו אלייך לא התקבל בברכה מצידך,"דבר ראשון אני לא מלכה," הערת וג'ימין גילגל את עיניו בבוז,"דבר שני, למה אתה נראה כל כך נורא?" אמרת בחצי דאגה חצי לעג בזמן שסרקת את גופו העייף עוד פעם.
"אני נראה עד כדי כך נורא?" צחקוק יצא מפיו אבל ניהיה רציני והתיישב בכורסא לידך,"פשוט, יש לי יותר מדי פגישות, הנפילה של דאגו מדאיגה, חלק מאוד גדול מיבולים של מחוזות צפוניים יותר הם משם, לא לחשוב על המצב של משפחת מין , לורד יונגי מבקש כל פגישה להחליט על מתקפה ולנסות להשיג את דאגו בחזרה ולשחרר את השורדים ממשפחתו." הוא הושיט יד לעברך אבל ברגע שהוא נגע ביד שלך הכאב גרם לך להוציא יבבה ולעצום את העיניים שלך חזק, כמובן שג'ימין ראה את זה.
"מה קרה?" הוא שאל, סורק את יד שלך במטרה למצוא פציעה או משהו,את לא רצית להדאיג אותו אז מיד התחלת להסביר לו ברגע שהכאב החליש מעט, "ניסיתי לתפור מחדש את השמלה הקרועה שלי אבל כנראה שעבר יותר מדי זמן מהפעם האחרונה שתפרתי ונראה לי שהיד שלי תפוסה עכשיו, זה יעבור עוד כמה זמן."
"למה לא ביקשת מהמשרתות לתפור את זה?" הוא שאל ,"הם כנראה יותר טובות ממך בזה." הוא חייך בלעג.
"רציתי לעשות את זה בעצמי משום מה." החלטת להתעלם מהערה ולהענות רק על השאלה, כנראה בגלל שאתם שניכם רגילים כבר להערות בינכם.
"את רוצה שאני אנשק את זה?" הוא שאל אבל את לא הסמקת, את גם לא הסתכלת הצידה במבוכה, את פשוט הנהנת.
הוא קם אבל מהר מאוד התיישב על הברכיים שלו מול הרגליים שלך, הוא לקח את היד הכואבת שלך בעדינות מה שגרם לכאב קטן ולבריחת יבבה קטנה מפיך אבל ג'ימין היה עדין, הוא קירב את פניו אל היד ונישק אותה בעדינות על גבה, גם אז לא הסמקת, אבל זה גם לא כאב לך זה פשוט הייתה נשיקה על גב ידך.
הוא הרים את ראשו בחזרה ושניכם הסתכלתם אחד על השני, גם שהוא היה עייף הוא עדיין היה יפה מכל גבר שראית, "זה כואב במקום אחר?" הוא שאל.
את חיכית קצת אבל השקט בינכם לא היה מביך, הוא היה נעים, ג'ימין עדיין החזיק את ידך וליטף אותה עם האגודל שלו.
הדלת לחדרך נפתחת וגרמה גם לך וגם לג'ימין להסתכל לעברה, טאהיונג ועוד בחור גבוה במיוחד התקרבו לעברכם, "הוד מלכותך," הבחור התחיל לדבר, הקול שלו היה נמוך אבל לא כמו של טאהיונג, ג'ימין קם מהרצפה, ניקה את המכנסיים שלו ," כן נאמג'ון?" ענה לבחור הגבוה.
"הגיע מכתב מבוסאן הוד מלכותך."
---
היי קוראים יקרים, מתוקים וחמודים שלי! תודה רבה על כל התגובות והאהבה שלכם לספר. אתם לא מבינים כמה טוב זה עושה לי!
YOU ARE READING
מלכתי - פארק ג'ימין
Fiksi Penggemar"איך את בבוקר זה, מלכתי?" "עוד כמה זמן אתה הולך להמשיך עם זה?" "עד סוף ימיי." --- את, בת אצולה שצריכה למלא את תפקידה ולהינשא. ג'ימין, מלך צעיר שצריך יורשים. אמרתי מספיק לא?
