°תודה° צ'אנגליקס [✔]

1

נקודת מבט פליקס

אמי צעקה עלי, אומרה כמה חסר ערך אני. היא שנאה את העובדה שאני הומו, היא חשבה שאני לא יכול לעשות שום דבר. שאני חסר ערך וחתיכת חרא. התאפקתי מלצעוק עליה, לא רציתי עוד חתכים וחבורות. בכל פעם שרק אומר משהו חזרה אקבל עוד מהמכות הכי גרועות בחיי. בכל פעם הם מחמירות. חזרתי למציאות כאשר היא סטרה לי והשאירה סימן אדום על הלחי שלי. "צא מהבית!" היא לעקה עלי. פשוט עמדתי שם מבולבל, היא לא תעשה את זה נכון? שאלתי את עצמי. ואז חזרה על המשפט בקול רציני. אז עזבתי. ללא שום דבר מלבד הבגדים שלבשתי.

 כמה שעות של הליכה עברו. לא היה לי כסף או מקום מחסה. הייתי לבד וקפוא ברחובות. עד מהרה הרגשתי טיפות מים קטנות נופלות על פני. הבנתי שהתחיל לרדת גשם. רצתי אל כיוון מקום עם גג הקרוב ביותר, והתיישבתי מתחתיו. התחלתי לרעוד ולהשתעל. השארתי את הטלפון בבית כך שלא יכולתי להתקשר לאף אחד מהחברים שלי. הייתי לבדי ברחובות, קפוא. השמש החלה לרדת והגשם המשיך לרדת. התחלתי להרגיש קצת חלש ונשענתי על קיר הלבנים מאחורי. מה יקרה לי? אני אהיה בסדר? אני אמות? נדתי בראשי, אני לא יכול למות. אני לא רוצה למות, אבל הרגשתי חסר ערך בדיוק כמו שאמי אמרה.

 שמי הלילה עם כוכבים נוצצים נפרסו מעל ראשי. כוכב אחד בהיר יותר מהאחרים. עצמתי את עיני כדי לנסות להירדם, אבל לא משנה כמה ניסיתי לא יכולתי. הגרון שלי נהיה יבש ככל שהשתעלתי יותר ויותר. 

 נקודת מבט צ'אנגבין 

 "בסדר, אני הולך צ'אן!" נאנקתי כשצ'אן אמר לי ללכת להביא את המצרכים. הוא לעולם לא ילך לבדו, למה? כח הוא או 'עסוק' או 'עייף' או שיורד גשם כמו עכשיו. הוא פשוט ישכב תמיד על הספה ויחכה שאכין את האוכל. זה כאילו אני המשרת שלו, הרי אני עושה הכל בדירה שלנו. אני לא מקבל הפסקה. שום דבר פשוט משרת.

 עזבתי את המעונות והתהלכתי ברחובות. היה קר, ממש קפוא. הגעתי לחנות הקטנה. לפני שנכנסתי ראיתי נער, הוא היה נראה חולה ושברירי כאילו עמד להישבר רק ממגע אחד. רק מדי פעם הצטערתי על אנשים ברחוב, אבל הנער הזה גרם ללבי להתרכך. ניגשתי אליו ודיברתי בנימה הרכה ביותר שלי "היי, מה אתה עושה כאן בחוץ?" שאלתי. הנער הרים את מבטו באיטיות, רועד ומשתעל. "כ-כלום" הוא הצליח לומר מגמגם מהקור. אין ספק שיש לו סיבה להיות כאן. "תגיד לי. אני לא אפגע בך." דיברתי בקול רך. הוא היסס לפני שהשיב: "א-אמ-א שלי גירשה אותי מהבית" הבטתי בו, הרגשתי צער. הושטתי לו את ידי ואמרתי, "בוא אני אקח אותך למעונות שלי". הוא הנהן במהירות ולקח את ידי.