Mine

פרק 4 - שלום, ביתי

ואז זה קרה...
התנשקנו...

הנשיקה הזאת... יש בה הכל... גם שנאה וגם אהבה, הנשיקה הכי טובה שהייתה לי, וגם היחידה שהייתה לי.
התנתקנו מהנשיקה והסתכלנו אחד על השני
לאחר כמה שניות נאנחתי על הספה
"אתה תעניש אותי?" שאלתי בתקווה שאולי לא.. אולי הוא הרגיש משהו בנשיקה הזאת
"סקיי בואי פשוט נגמור עם העונש המזדיין הזה" הוא ירק
"אתה לא חייב אתה יודע" גלגלתי עיניים
"סלחי לי, האם ראיתי זלזול המגיע ממך?" הוא אומר לי ומרים את סנטרי
"ל..ל..א א..ני סל..יחה" גמגמתי
אני שונאת את השפעת הפחד שהוא גורם לי לחוות.
"תעלי לחדר, עכשיו!" הוא צעק
דאמט! אני שונאת אותו! אני כל כך שונאת אותו! לעולם לא שנאתי ככה מישהו! הוא מפלצת!
עליתי לחדר כשעצבים בגופי, רק חיכיתי שהם יתפרצו עליו כבר.

** מפה זה מלוכלך **

הוא הוריד את המכנסיים שלי ולאחר מכן את התחתונים שהיו עליי, הוא לקח שוט "אני הולך לחרוט עלייך את שמי כדי שתדעי למי את שייכת" הוא אומר בגאווה ואני מתייפחת.
הוא החל לחרוט, כל אות ואות, זה היה כל כך כואב, לא אוכל לתאר זאת במילים.
"זהו" הוא אומר ובא להשים לי חומר חיטוי "זה עלול לכאוב" מה אתה אומר
הוא שם עליי וזה שרף, הוצאתי מפי יבבה.
"תלמדי לפעם הבאה בייבי" הוא אומר ואני נוחרת בבוז כשהוא יוצא החוצה להחזיר את כל הדברים למקום.
הרמתי את מכנסיי וניסיתי לישון אך לא הצלחתי כיוון שהמחשבות בראשי על כל מה שעובר עליי בזמן האחרון לא הרפו, אך בסוף נרדמתי, עם כל הקושי..

**בוקר**

"קומי" אני שומעת את קולו העמוק של לוקאס
"עוד 5 דקות" אני ממלמלת בתגובה ולאחר כמה שניות הרגשתי הפלקה על התחת שלי
"אאוץ'" ייבבתי
"זה על כך שאמרת לא" לוקאס אומר
קמתי, צחצחתי שיניים ושטפתי את פניי, עשיתי את כל ארגוני הבוקר ולאחר מכן ירדתי לסלון וצפיתי באיזו תוכנית ריאלטי מטופשת, אני אפילו לא יודעת איך קוראים לה, כל התוכניות האלה אותו דבר.
משעמם לי.
אני כלואה פה.
לא יצאתי לבחוץ מאז שהגעתי לפה.
החלטתי לצאת, אך ידעתי שלוקאס לא יאפשר לי זאת.
אני אנסה, אני אצא מפה.
עד כמה קשה זה כבר יכול להיות?
התקדמתי לכיוון האמבטייה, כנראה החדר היחיד שאין מצלמות אבטחה או שומרים בפנים.
חיפשתי חלון, גם הכי קטן... רק שיהיה חלון.
כמעט איבדתי כל תקווה, אך לפתע ראיתי חלון קטן שהסתתר מאחורי וילון מעוטר.
אני יכולה לברוח משם, זה יהיה קל. לוקאס בחדר העבודה שלו, הוא לא יבחין בי.
פתחתי את החלון וברחתי כל עוד אני יכולה.
אני מרגישה... חופשייה כל כך.
הרבה זמן שלא הרגשתי ככה.
רצתי כל עוד רגליי חופשיות, עד שראיתי שומרים מאחוריי...
דאמט!
רצתי יותר מהר ויותר מהר אך זה לא עזר, בחיי, הם יכולים לנצח מרתון עם הריצה המהירה שלהם.
הם תפסו חזק בזרועי והובילו אותי למכונית שחורה, הם הכניסו אותי באגרסיביות בזמן שאני דומעת.
אני לא רוצה לדמיין מה לוקאס יעשה לי...
הגענו לבית וירדתי, "עבודה טובה בנים" לוקאס קרא, מחא כפיים עם חיוך מרוצה.
הוא סימן לי עם ידו לעלות למעלה.. לא התנגדתי, אני יודעת שאם אתנגד זה רק יהיה יותר גרוע.
עליתי לחדר ולוקאס הגיע לאחר כמה דקות.
"למה?" הוא שואל ואני הבטתי בו עם מבט מבולבל
"למה עשית את זה?" הוא שואל שוב כשרואה שאני לא מבינה
"אתה באמת שואל?" אמרתי והוא השפיל את מבטו
"אני יודע שאני נוקשה" הוא אומר
"אבל את חייבת להבין ש.." הוא בא להמשיך לדבר אך קטעתי אותו
"שמה?! שאתה עושה את זה לטובתי?! כדי 'לחנך' אותי?! בולשיט! אתה עושה את זה לטובתך האישית בלבד, ואגב... ככה לא מחנכים" אני אומרת
"סקיי!" הוא קורא
"מה דאמט מה?! יודע מה?! פאק איט. תעניש אותי ותעשה מה שאתה רוצה. אני הולכת לנהוג בכללים שלי, לא שלך!" אני אומרת ופניו פעורות
לפתע נכנס לחדר אישה בשנות הארבעים לחייה
"שלום, ביתי"