אח. הטלפון נפל על פניי בחוזקה ועיקם את אפי.
אבל, אבל אני חייכתי.
למה בעצם אני מחייכת כמו דבילית?
אולי בגלל ש, בדיוק היום לפני חצי שנה השתחררתי מהבית חולים ופתחתי פרק חדש בחיי בשביל התחלה של לחיים נורמליים!
"אן!" אחי הקטן תום קפץ עליי וחיבק חזק "התגעגעתי אלייך אנצ'י!!", "תומי אני פה כבר חצי שנה.." קימטתי גבותיי.
מאיפה הגיע פרץ האהבה הזה?
"חצי שנה לעומת שנה או יותר שלא היית בבית.." הנדתי ראשי והעברתי ידי בין שיערותיו,
"זה לא נכון תום.. שלא הייתי בבית הייתי בבית חולים, הייתי על סף מוות ואני הייתי אמורה להיות כאן, אבל עכשיו אני כאן!"
תום הביט בי בעיניו הגדולות והממלאות אהבה,
דמעתי מעט ונזכרתי בבית חולים, הא-הארי סטיילס. היסטוריה.
מעניין מה איתו היום.. בעצם לא.
למען האמת, לא שמרתי על קשר עם אף אחד מחברי להקת וואן דיירקשן, אני כן מתגעגעת אליהם אבל אני מרגישה הקלה כרגע בלעדיהם.
לפעמים אני שוכחת מה קרה שנפרדו דרכנו ככה, אך אני צריכה ספייס מאנשים, צריכה שקט לאחר תקופה כה קשה וכואבת.
כשאני שוכחת מהסיבה לפרידה הקשה אני מאמצת עצמי לחשוב ויודעת שזה היה אכזרי, נזכרת שזה קשור לשקר של הארי...
אני הבנתי מהרופאים ש, אני פאקינג נס רפואי!
הייתי אמורה למות, אם ניצמד לאמת, מתתי.
מוות קליני כמובן.
הגעתי למצב של דיכאון פנימי שהגיע יחד עם נסיונות התאבדות ומצבים קשים, מבחינה רפואית ומבחינה נפשית.
למרות שבעבר עוד לפני תקופתי עם הארי והלהקה הייתי מנסה להתאבד ולא צלחתי, הפסקתי בזכותם, כעת שאני בודדה ובלעדיהם אני חוזרת לימים קשים אלו
בסופו של דבר, הלכתי לישון ולא התעוררתי,
שמעתי קולות, שמעתי אנשים קוראים לי אך לא הצלחתי לענות להם..
ככה מתתי.
כבר קבעו לוויה ומקום קבורה ועוד כמה פרטים שאינם חשובים כלל, לפתע,
החליטו לשמר את הגופה עד למחרת כדי לפרסם את השמועה על מותי ולדחות הלוויה ליום לאחר מכן, אך,
השתעלתי.
לא פקחתי עיניי, אך ורק השתעלתי.
למזלי הרב (מאוד!!) הרופאה מירי שמעה אותי והתעלמה ולאחר שתי שניות השתעלתי שוב,
היא נכנסה לחדר המתים וראתה אותי מתפתלת, מטורף!
פלאשבק
"אן! אן!!" מירי צרחה בחדר ותלתלה גופתה של אן,
הגופה הייתה מעט קרה וזה אומר שההיה לאן מעט חום גוף, וזהו סימן לחיים,
דמעות זלגו על לחייה של מירי והייאוש גבר מתוך ליבה.
"תתעוררי אן.. בבקשה תקומי!" היא לחשה לאוזניה מתלתלת גופתה בייאוש קל, לפתע, בדרך בלתי הגיוניות ולא ניתנת לעיכול,
אן פקחה עין אחת ואת השנייה לא צלחה.
"אן!!!", צרחה נשמעה ברחבי החדר ואחיות רבות הצטרפו למהומה,
"תצאי מחדר המתים מירי, הוא לא עושה לך טוב" האחיות השפילו מבטן ויצאו משם אך מירי ידעה שהיא אינה חולמת.
מירי ידעה שאן חיה!
נשמעו שיעולים ברקע החדר, "אן!" נפקחו עיניה של אן וחיוך זעיר עלה על פניה, "בואי ניקח אותך מכאן!" מירי משכה מיטתה וסחבה לעבר חדר אשפוז,
"כל הרופאים לחדר 1!" נשמע קול גבוה בכריזה, הרופאים רצו לחדר 1 בתהייה,
חדר זה ריק מאז מותה של אן, מדוע הרופאים מוכרחים להתכנס שם?!
סוף פלאשבק
"אני יודעת שלא הייתי מספיק בבית תום." הנחתי ראשו על חזהי וחיבקתי חזק,
"אני התגעגעתי אלייך אן, אני אוהב אותך!" אחזתי בידיו הקטנות כה חזק שהוא הרגיש בכאב,
"אני כאן. אני לא הולכת לשום מקום תומי" נשקתי למצחו של תום והוא חייך והלך מחדרי.
התכסיתי בשמיכה ועצמתי עיניים, הייתי שומעת מוזיקה למשל וואן דיירקשן כי יש להם את המוזיקה הכי טובה בעולם, אבל,
אני לא יכולה.
ניתוק מוחלט!
בכל תקופת זמן אחרת הייתי מקבלת חיבוק כרגע אך, אין לי אף אחד.
לא מזמן מצאתי עבודה חדשה, אני ממלצרת אבל הבוס כל הזמן מציב אותי בבר ואני מוכרחה להקשיב לו אם אני מתכננת טיסה לאל איי בזמן הקרוב.
השעה היא רק 17.48 אז הרשיתי לעצמי לקום ולהתחיל להתארגן לעבודה,
מכיוון שנפגעתי פיזית מכל המחלה הארורה הזו, היכולות שלי נפגעו מעט ואני מתאפרת לאט נורא!!
בדיוק שהמחוג הגיע ל- 18,49, סיימתי להתארגן ויצאתי לעבודה,
למזלי זה מרחק קצר מהבית שלי, אז אני הולכת ברגל למקום העבודה, סטייל!!
הגעתי לעבודה והבוס סימן לי בידיו להעלות למעלה, לבר..
אני כבר רגילה לעבוד שם, יש את הלקוחות הקבועים ויש את הלקוחות שמגיעים פעם בתקופה ומשלמים המון כסף
אני יוצאת משם עם כמות יפה של כסף, אני מקבלת מספיק טיפים מאנשים שיכורים שעל הבר.
