תחת מנעול ומפתח

התערוכה

מרינט דופן-צ'אנג הייתה אסירת תודה על הרבה דברים.

היא הייתה אסירת תודה על שהיו לה אנשים שאוהבים ומבינים אותה, שבטחו בה בלי סוף ובכך הקלו על חייה הכפולים בצורה שמעולם לא הייתה יכולה לתאר לעצמה.

היא הייתה אסירת תודה על כל החברים שאספה לעצמה במשך השנים, על תמיכתם הבלתי פוסקת בכל פרויקט משוגע שהעלתה על דעתה.

בגיל שבע-עשרה, הייתה אסירת תודה על כך שחברתה הטובה והיקרה, אליה, יצאה עם נינו להיף. כי לכל מקום שנינו הלך, אדריאן אגרסט הלך גם הוא. למרות השנתיים הארוכות שחלפו מאז שנפגשו, מרינט עדיין הייתה מאוהבת בבחור הבלונדיני, שרק נעשה נדיב יותר וחתיך יותר.

בדיוק באותו הרגע, הם ישבו בבית קפה מוזר, שותים משקאות קפאין, מפטפטים בשמחה על חיי היום-יום שלהם ועל העתיד. איכשהו, נדמה היה שמרינט היחידה שהבחינה עד כמה אדריאן היה שקט באופן לא רגיל, והחליטה לא לדבר על כך. לעומתו, אליה התרגשה מתוכנית עיתונות גדולה שאמורה לבצע ונינו סיפר עד כמה תוכנית המוסיקה הראשונה שלו באוניברסיטה הייתה מדהימה. משהו בתוך מרינט התפרץ. היא לא הייתה יכולה להמשיך עם פרצוף הכלבלב שלה ובאותו הזמן להסתכל על אהוב ליבה לעוד שנייה, אז עשתה את הדבר הכי נכון בשבילה והחליפה את נושא השיחה בנושא אחר לגמרי. "ראיתם את החדשות? יש תערוכה חדשה במוזיאון הלובר, על הגיבורים הקודמים ואיך הם עזרו למדינה. רוצה לבוא איתי, אליה?"

כנגד כל הסיכויים, אליה רק משכה בכתפיה, עיניה לא עוזבות את הטלפון. "אני יותר מתעניינת בגיבורים של היום. כמו למשל, האם החתול השחור כבר התוודה על אהבתו לחיפושית? עברו כבר שנתיים מאז שהתחיל  להתאהב בה! אין ספק שאם הייתה יודעת מזה, היא הייתה מבינה עד כמה הוא אוהב אותה וכמה מסור הוא אליה, נכון?"

מי שהרגישו מוזר לגבי זה היו מרינט ואדריאן, שלא הרגישו צורך לדבר על הנושא.

בין אם זה היה בכדי להעביר את הנושא חזרה, או אם זה מתוך התעניינות אמיתית, מרינט לא הצליחה להבין, אבל לא ידעה מה לומר כשאדריאן אמר משהו בקול מאופק, "אם את באמת רוצה ללכת לראות את התערוכה, מרינט, נוכל ללכת את ואני. במילא תכננתי ללכת לשם."