תחת מנעול ומפתח

אחוזת אגרסט

הנסיעה ברכב לעבר אחוזת אגרסט הייתה שקטה. אדריאן ומרינט ישבו אחד ליד השני על המושב האחורי, והקפידו לשמור על מרחק רב ככל האפשר, למרות האזיקים. שרידי ההסמקה שלהם קישטו את פניהם, ובכל פעם שעיניהם נפגשו, שכבה חדשה לגמרי של סומק הופיעה על לחייהם.

הגורילה שם קץ לסבלם ברגע שהגיעו לאחוזה. מרינט פלטה אנחה שלא ידעה שהחזיקה כל כך הרבה זמן ברגע שהחליקה בעקבות אדריאן מהרכב, בתקווה שתצליח להרגיע את ליבה הנסער.

היא לא הצליחה להפסיק לחשוב על הדרך בה נגעו ידיו המדהימות והמוכרות במותניה כשהצמיד אותה לקיר, ועל נשימותיו הנעימות על צווארה. כשהצליב את אצבעותיו בעדינות בשלה, ולחש לה מילים מעודדות ועדינות למרות הקהל שצפה בהם, היא חשה שליבה מתכווץ בצורה מוכרת ועם זאת נפלאה. לרגע היא הרגישה שהיא ואדריאן נועדו להיות ביחד, כאילו היו בבועה הפרטית שלהם, והתחושה הייתה באמת מדהימה.

היא הביטה בו, אחד מחבריה הטובים ביותר, עולה במדרגות האחוזה לצידה, עושה כמיטב יכולתו ללכת בקצב המתאים לקצב שלה. הוא גם הסתכל עליה מקצה עיניו, עכשיו היא הבינה, וברגע שהעיניים הכחולות פגשו בעיניים הירוקות, עלה חיוך חביב על שפתיו. "מוכנה להיכנס אל מאורת הדרקון?"

מרינט צחקקה ואצבעותיה הצטלבו בשלו מתוך רצונן. "זה לא יכול להיות עד כדי כך גרוע, נכון? זאת אומרת, זה לא שאזקת את עצמך אליי בכוונה."

"גם אם הייתי רוצה לדעת למה לא היה לך נוח לידי," ענה אדריאן במעט חוצפה, "יש סיכוי שהייתי אוזק אותך אליי."

לקחו לה עשר שניות או אפילו יותר בכדי להחזיר את עצמה למציאות, כשהיא מופתעת מחיוכו כשפתח את הדלת בפניה. היא הלכה אחריו אל תוך הבית, עדיין נרתעת מההערה האחרונה שלו, והתכוונה לנסות להתאושש כשלפתע קול חמור וקר הבהיל אותה.