תחת מנעול ומפתח

מחוץ לאזיקים

לאחר מסע קצר ברגל (בגלל שאדריאן "שכח" לבקש משומר הראש שלו לקחת אותם מהמאפייה), אדריאן פתח את השערים לאחוזת אגרסט, כשהוא מלווה בשקיקה את החברה החדשה שלו לידו. הוא רצה לבלות איתה יותר בפרטיות ולדבר איתה בחופשיות, להגדיר מחדש את מערכת היחסים המתפתחת ביניהם. מה יהיה לה נוח בין אדריאן ומרינט? מה היא רוצה שיהיה בין החיפושית והחתול השחור? איך הם יספרו לחבריהם ובני משפחתם על... "עליהם"? היה להם כל כך הרבה על מה לשוחח.

הוא עדיין לא האמין שמה שקרה בימים האחרונים באמת קרה.

מעולם, אפילו בחלומותיו הפרועים ביותר לא יכול היה לדמיין שהוא יהיה הכי מאושר שהיה אי פעם, במיוחד בכל לילה, בזכות מקרים מוזרים ועם זאת מאוד רציניים.

"אחרייך, נסיכה," הוא אמר כשהכניס אותה לביתו, מחייך בביישנות.

מרינט עקבה אחריו אל האחוזה, מצחקקת ברכות. צחקוקים שנקטעו מיד על ידי נהמה רמה שעמדה שנשמעה.

גבריאל כחכח בגרונו בקול, ונראה לא מרוצה כרגיל. השניים קפאו כששמעו אותו. "חשבתי שהוריתי לך להתקשר לשומר הראש שלך בכל פעם שתזדקק להסעה, אדריאן."

מרינט אחזה בידו של אדריאן, ללא ספק דאגה מהמפגשים הקודמים שלה עם אביו. במקום להירתע ולהסתגר מול אביו, אדריאן הרגיש לפתע בגובה מטר וחצי. מרינט, החיפושית, אחזה בו באומץ. זה היה הזמן להיות יותר אסרטיבי ולהפוך לבחור שהיא ראויה לו.

אדריאן הזדקף לגובהו המלא (שבנקודה זו היה גבוה כמעט כמו גבריאל) והביט בו בעיניים. "סליחה, אבא, אבל המאפייה לא כל כך רחוקה מהבית ומרינט ואני נהנים ללכת ביחד. לא חשבתי שצריך להפריע לו." ואז גבריאל אגרסט עשה לפתע משהו שלא עשה שנים.

זה בגלל שאדריאן כינה את האחוזה כ"בית" לראשונה מזה שנים במקום "האחוזה"? זה בגלל שגבריאל הבחין באופן בו אגודלו של אדריאן המשיכה ללטף את ידה של מרינט, בניסיון להרגיע אותה? זה בגלל האופן שבו מרינט נטתה באופן לא מודע לאדריאן, וכתפיהן נגעו זו בזו וראשה נטה מעט אל ראשו?

לא משנה מה הייתה הסיבה, גבריאל ירד במדרגות, זרועותיו צמודות אליו כרגיל, כשחיוך על פניו.

"אני..." גבריאל גמגם כשהוא ניגש אליהם. "אני גאה בך, אדריאן. אני מצטער אם אי פעם גרמתי לך להרגיש אחרת. הפכת להיות בחור צעיר וממש מיוחד ואני שמח מאוד שמצאת לעצמך חברה שאוהבת אותך בזכות מי שאתה ולא רק בגלל שם המשפחה שלך. אחת שדואגת לך מספיק בכדי לעמוד מול כל מי שינסה לפגוע בך, גם אם המישהו הזה הוא אני. "

מרינט ואדריאן החליפו מבט מבולבל וגבריאל פלט צחקוק חלוש. "אל תהיה כל כך המום, אדריאן. אולי לא הייתי האב המושלם, אבל אכפת לי ממך מאוד. לראות אותך במערכת יחסים עם בחורה שראשה נמצא על הכתפיים ושמוכנה להתווכח איתי, אפילו כשהיא יודעת שאני יכול להרוס את הקריירה האופנתית העתידית שלה בנקישת אצבע," אדריאן הרגיש את מרינט נרתעת, "זה כל מה שהייתי יכול לאחל לך אי פעם."

אדריאן בהה באביו במבט מפוחד, ולא הצליח לדבר פתאום. "א... אבא? זה אומר שאתה מקבל... את העובדה שאנחנו ביחד?"

גבריאל גיחך, הבעה שלא נראתה לעולם במקום הפרצוף המחמיר שלו. "כן. אני חושב שלעלמה דופן-צ'אנג יש הרבה מה להציע לך, אדריאן. עכשיו אם תסלח לי, יש לי כמה עניינים עסקיים שאני צריך לטפל בהם. שיהיה לכם ערב טוב, שניכם."

במילים אחרונות אלה, גבריאל אגרסט עזב אותם והשאיר אחריו את זוג הנערים המומים. "זה... זה באמת קרה?" מרינט שאלה כשהיא בוהה במקום שגבריאל לפני רגע עמד בו.

אדריאן מצמץ. "אני חושב?"

השניים החליפו מבטים ופרצו בצחוק. אדריאן משך בכתפיו ואמר, "אולי כדאי שנעלה לחדר שלי? יכול להיות שיהיה שם יותר נוח."

היא גיחכה והלכה אחריו לחדר השינה שלו, כשהם עדיין אוחזים ידיים כפי שהתרגלו בנקודה הזו. ברגע שנכנסו לחדר השינה, הופיעו הקוואמים עם חיוכים תואמים על פניהם. "היי!" צייץ קולה העליז של טיקי. "לא באמת הייתה לנו הזדמנות להציג את עצמנו כמו שצריך. אני טיקי, הקוואמי של החיפושית! אני כל כך שמחה לפגוש אותך סוף סוף, אדריאן!"

"היי חיפושית! יש לך גבינה עלייך?"

מרינט צחקקה והושיטה את ידה לעבר פלאג, נותנת לו לנחות בכף ידה ולהתכרבל כמו חתול. היא קראה כשדגדגה אותו מאחורי האוזניים, "הו אלוהים, פלאג, אתה פשוט כל כך מקסים! יש לנו הרבה גבינה בבית, אתה מוזמן לשם מתי שתרצה!"

פלאג קרן, "סוף סוף מישהי שמבינה את המדהימות והיופי שלי! ידעתי שאני מחבב אותך!" הוא התכרבל באצבעותיה. "המאוהב הקטן הזה כאן בילה כל כך הרבה זמן בלדבר עלייך, אז בבקשה תיזהרי איתו. אני לא חושב שאני יכול להתמודד איתו כשהוא יעבור שוב ל"מצב האהבה" הזה שלו כשהוא חולם בהקיץ בכל פעם שהוא רואה תמונה שלך."

"פלאג," אמר אדריאן ומכף רגל, ראש ועד אוזניו הפך לוורוד. "תפסיק לדבר."

פלאג הסתתר מאחורי מרינט כדי להתחמק מזעמו של אדריאן.

מרינט גיחכה. "אל תדאג, פלאג, אני אדאג לו," היא ענתה כשהרימה את מבטה בחיבה אל אדריאן וקרצה, פניו של אדריאן התרככו במבטה. "אני מבטיחה."

עיניו של אדריאן בהו בשלה, והוא הפנה את גופו לפניה. הוא נגע קלות בלסתה ונתן לה נשיקה עדינה. "אני יודע שאת תדאגי לי. ואני אעשה כל שביכולתי בכדי להפוך אותך למאושרת, אני מבטיח לך."

מרינט חייכה והרימה את ראשה מעט. "אתה כבר גורם לי לאושר, אדריאן." היא הושיטה את ידה והזיזה בעדינות כמה שיערות תועות מפניו. "כל מה שאתה צריך לעשות זה להמשיך להיות הנער המדהים שאתה."

"איכס מגעיל." פלאג הוציא את לשונו ועיוות את פניו. "אתם יותר דביקים מהקממבר שלי. אני הולך מכאן. בואי, סוכריה! יש לנו כמה דברים לדבר עליהם!" טיקי גיחכה ועפה אחריו כשהוא טס מרחבת החדר.

אדריאן, שהמשיך מאיפה שהפסיק, משך את מרינט סמוק אליו. הוא הטה את ראשה כלפי מעלה, ואז נישק אותה לאט, בלהט, ושפך לתוכה כל טיפת אהבה שהוא יכול, בתקווה שהיא תוכל לחוש אפילו קצת ממה שהוא ניסה להעביר לה, כמה אהבה הוא הרגיש כלפיה. כל נשיקה הייתה הבטחה לעתיד לבוא, על מילים שלא הצליח להבין איך לומר, הבטחה על מחויבות לשמור עליה מוגנת, מרוצה ומוערצת, מכובדת ומוערכת. זרועה החופשית החליקה סביב מותניו והיא העמיקה את הנשיקה. אדריאן גנח בתגובה, בזמן שבטנו התפתלה לקשרים הדוקים.