תחת מנעול ומפתח

יום לימודים

למחרת בבוקר היה הרבה יותר נעים לשניהם והרבה פחות דרמטי מיום קודם. אדריאן נשלף מחלומותיו על ידי נגיעת גופה החם בזרועותיו, כשכובד ראשה לחוץ מעל צווארו. הוא פקח את אחת מעיניו והעיף מבט אל הדמות שישנה לצידו. מרינט שכבה עם פלג גופה מוטה הצידה מעל חזהו, בעוד ידה החופשית נשפכה בעדינות על כתפו. נשימתה דגדגה אותו בצד צווארו והוא התאפק לא לצחוק, דחף אותה ברכות בכדי להעיר אותה, "קומי, קומי, יפיפייה נרדמת! יש לנו בית-ספר היום!"

"תן לי עוד עשר דקות, חתלתול, בבקשה,"

כף ידו של אדריאן קפאה על כתפה, ונראה היה כי רק חוסר התנועה הפתאומי הספיק בכדי להעיר אותה. היא טלטלה את ראשה לאחור, כמעט ונפלה מהמיטה באותו הזמן ובהתה בו בעיניים פקוחות לרווחה.

גרונה הפך יבש, אדריאן בהה בה לכמה שניות, מגמגם בלחש, "ק-קראת לי הרגע חתלתול?"

היא פלטה אנחה רועשת, מסתירה את פניה בכרית. "אני כל כך מצטערת... אתה לא יכול לספר לאף אחד, בסדר?"

כשאדריאן הנהן, מודע היטב לסוד שחברתו עומדת לסמוך עליו איתו, אבל סקרן מהדרך בה היא הולכת לספר לו, מרינט נאנחה ברכות, "מדי פעם החתול השחור מבקר ליד הבית שלי. הוא ביקר כמה פעמים בזמן שנרדמתי בכיסא שלי, בטח התבלבלתי מהמקרים האלה, אני ממש מצטערת."

"אתם קרובים?" הוא שאל כשהבין ששאל על משהו קצת אישי באותו הרגע. למה דעתה עליו בתור גיבור-על חשובה לו כל כך? הוא לא יכול היה להצביע במדויק על הסיבה, אבל הוא לא יכול היה לעמוד בפני המחשבה שהיא לא מחבבת את החתול השחור.

למזלו, היא ענתה לו  כמה שניות לאחר מכן בחיוך, "אני מניחה שאפשר לקרוא לזה ככה. הוא סוג של כדור-אהבה לפעמים, אבל הוא האדם הכי אמיץ והכי טוב שפגשתי בחיי. אל תגיד לו אף פעם שאמרתי את זה, אבל הוא פשוט מדהים."

אדריאן לא יכול היה להשאיר את החיוך הדבילי מעל פניו אפילו אם בכלל היה מנסה. במקום זאת הוא ניסה להפוך את החיוך למתגרה, ועיניו נצצו בשובבות. "נראה שמישהי מחבבת חתול מסוים."

היא הסמיקה בגוון אדום יפהפה שגרם לליבו לפעום מהר יותר בחזהו. "מי לא? זאת אומרת, בטח, הוא לא יכול ללכוד את האקומה לבדו, אבל כל מי שיש לו מוח יודע איזה צוות נהדר הוא והחיפושית ביחד, ואיזה מזל שיש לנו צמד שיגנו עלינו. לא יהיה לה סיכוי בלעדיו."