תחת מנעול ומפתח

אפילוג - ליל כל הקדושים

"איזו נוסטלגיה, נכון, חתלתול?" מרינט העירה לו, פינת פיה מתפתלת כלפי מעלה כשהיא מביטה בשומר הראש של אדריאן בורח; הוא השאיר אותם מעבר לרחוב ממלון גרנד פריז למסיבה השנתית של קלואי בורז'וואה. הם זזו משם אל מאחורי עץ סמוך כדי שלא יחסמו את התנועה על המדרכה, וכדי להוסיף את הנגיעות האחרונות לתלבושות שלהם.

אדריאן צחקק, קיפל את שרוולי חולצת הפסים שלו. "לא חשבתי שנהיה אזוקים זה לזו כל כך מהר אחרי 'תקרית המנון'."

"עבר רק חודש," היא משכה בכתפיה. "אני בטוחה שזיכרון השרירים שלך מספיק טוב בכדי שתוכל לנווט במסיבה של קלואי במשך כמה שעות."

מרינט יצרה זוג אזיקי צעצוע מאחד הכיסים שלה. היא סגרה אזיקון אחד סביב מפרק כף היד ואז הושיטה לאדריאן את השני.

"בכל אופן, זה היה הרעיון שלך, אדון פושע," היא אמרה.

"טוב, בהחלט לא הייתי יכול להעביר את ההזדמנות להיות אזוק אלייך שוב באזיקים," הוא הקניט. "חוץ מזה", הוא נטה בפלרטטנות וקרץ אליה, "את בהחלט השוטרת הכי מדהימה שפגשתי. אני צריך לתת לך לעצור אותי לעצים קרובות יותר."

מרינט גלגלה את עיניה, בשובבות. "אתה רשע חסר תקנה," היא לעגה לו ונזפה בו, הניחה את ידה על מותנה ונגעה בחזהו באצבע מידה האזוקה. "עלי לשלוח את החיפושית ואת החתול השחור אחריך בגלל ההפרות הרבות שלך על חוק האקדחים של פריז."

אדריאן רעד בדרמטית והרים את ידו החופשית למצחו. "בבקשה תרחמי עלי, חיפושית שלי-שוטרת! אני חף מפשע, אני אפסיק לעשות דברים רעים ואתחרט על המעשים הרעים שלי!"

מרינט נאנקה בדרמטיות, מכווצת את פניה בזעף מוגזם, ואז החזיקה את ידיה מעלה מול פיה, מחזיקה מגפון דמיוני. "עצור בשם החוק! אתה עצור בגלל עבירות חוזרות ונשנות נגד העיר פריז ונגד שפיותה של החברה שלך!" היא הכריזה בקול גס.

אדריאן הגיב לדבריה על ידי אחיזה בידיה והבאה שלהן קרוב לשפתיו. "אז, את משוגעת עליי, הא? איזה צירוף מקרים." הוא נישק את ידיה בעדינות, משתמש בהן בניסיון להסתיר הבעה נבוכה. הוא אמר בקול חלוש, "אני הייתי משוגע עלייך במשך כל כך הרבה שנים, אז אני מניח שעכשיו השתווינו."

מרינט הסתכלה עליו, חום מפתיע עולה על פניה. עיניו הסגורות למחצה היו מלאות בהערצה ובהבטחה; שפתיו היו רכות, חמות ומזמינות. אדריאן היה גם חם וגם קר; פעם משועשע ופעם רציני ועדיין זה היה כל כל... הוא עצמו. כל כך אמיתי, רחמן, רגיש ורומנטי; ומצד שני נמרץ, טיפשון, שובב, ופשוט כיפי. את זה היא הכי אהבה בו; הוא היה שילוב של הכל.

היא זמזמה מהורהרת ועשתה צעד לעברו. "אולי אוכל לעזור לך," התגרתה בחזרה והתעלמה מההתנודדות הרועשת בחזהה.

"לא הייתי רוצה דבר אחר מזה," ענה בחיוך, נשען קדימה עוד יותר, קרוב כל כך שהוא יכול היה להריח את שפתון הדובדבן שלה.

היא סגרה את המרחק שנותר, קמה על קצה אצבעות רגליה וכרכה את זרועה החופשית סביב צווארו. באנחת אישור קטנה כרך אדריאן את שתי ידיו סביב מותניה, כשהוא אוחז בזרועה המאוזקת מאחוריה כשאצבעותיהם שלובות זו בזו. היא העבירה את ידה השנייה בשערו והעמיקה את הנשיקה, נאנחת בשביעות רצון. הנשיקות שלהם היו מוכרות ונעימות ובכל זאת הן עדיין הרגישו להם חדשות, מרעננות וממריצות. הם לא יכלו להתנתק זה מזו, זקוקים זה לזו כמו האוויר שהם נשמו.

יכול להיות שהם נשארו ככה כמה שניות, או אולי היו אפילו כמה דקות; אף אחד מהם לא ידע. שפתיהן התחברו פעם נוספת כשהם התרחקו, מתנשפים קלות, זרועותיהם עדיין זו סביב זו.

מרינט סוף סוף נתנה לעצמה לעמוד בבטחה על הקרקע ותחבה בביישנות קווצת שיער מאחורי אוזנה. היא צחקקה, "למרות שהייתי שמחה להמשיך להיות במקום ציבורי ולהתמזמז איתך, אנחנו באמת צריכים להיכנס פנימה. מתחיל להיות קצת קריר כאן."

אדריאן פלט צחוק קטן ומבויש, מכחכח את עורפו. "רעיון טוב. אם השוטר רוג'ר האמיתי יראה אותנו, הוא יתאים יעצור אותנו."

הוא אחז בידה, קשר את אצבעותיהם זו בזו ולא יכול היה שלא להביט בה לרגעים ספורים. כל כך הרבה השתנה בחייו של אדריאן רק בחודש האחרון והוא בקושי האמין בכך. אפילו לא בחלומותיו הפרועים ביותר יכול היה לדמיין את האושר שחש כרגע כשמרינט הייתה הדבר הקבוע בחייו. הוא לעולם לא יכול היה לוותר על ההזדמנות להגיד ​​לה שהוא אוהב אותה, גם אם בחיי היום-יום שלהם היו עמוסים או אם הם צריכים להיות פרודים זה מזו; הוא עשה הכל כדי לגרום לה להרגיש מוערכת ומוערצת במחוות קטנות וגם גדולות.
הוא רכן קדימה ונתן לבת זוגתו היפה נשיקה בודדה אחרונה על שפתיה וזכה בחיוך מבריק וסמוק שהכהה מעט את נמשיה הנעימים.

יד ביד הלכו בני הזוג מאחורי העץ וחצו את הרחוב כשהם נכנסים למלון לה גרנד פריז כשעל פניהם חיוכים מאוהבים תואמים.

חמש שניות אחר כך ניתן היה לשמוע את קולה הרועם של קלואי מתוך ההמון, "אתם צוחקים עליי?!"