תחת מנעול ומפתח

נוסטלג'יאק

הם התחבאו מאחורי קיר, ובאופן חכם ביותר, יצאו מטווח ראייתה של נבלת-העל, אך לא היה להם לאן או סיכוי לברוח. הם נקלעו למבוי סתום, ואם נוסטלג'יאק תחליט להראות את פניה המפחידים בסמטה ההיא, הם יהיו אבודים. מרינט קיללה תחת נשימתה ותהתה איך שותפה יכול היה לשתף אותה במזלו הרע. לא היה ידוע לה, אך אדריאן קילל גם הוא את הקוואמי שלו בכל שפה שהכיר ותהה כיצד יוכל להגן על מרינט ולמהר להצטרף לשותפתו.

אותה המחשבה חלפה במוחם: "אין לי ברירה, אני חייב\ת למצוא דרך לשבור את האזיקים האלה ולהשתנות כמה שיותר מהר. אבל איך?"

"אולי אוכל להיכנס לאינטרנט ולחפש חנות לחומרי בניין בשביל שאוכל לקנות מסור או כמה חותכי ברגים. אני מקווה שהחנות תהיה פתוחה. מעניין כמה מהר נוכל להגיע לשם ברגל...?" אדריאן תהה, דאגה גדולה מילאה את בטנו.

"אם נטפס במעלה יציאת החירום הזו, אולי נוכל למשוך את תשומת הלב של החתול השחור כדי שיוכל להשתמש בחתולאגן שלו על האזיקים האלה," חשבה מרינט, לא מודעת לפגם היחיד בתוכנית שלה.

מרינט נשמה נשימה חדה ואמרה בזמן שעיניה סורקות בטירוף את הרחוב, "אני לא רואה את החתול השחור בשום מקום, איפה הוא יכול להיות?!"

"גם אני לא רואה את החיפושית בשום מקום," פלט אדריאן לעצמו. לצידו, יכול היה להישבע שמרינט המשיכה לגנוב מבטים אל תוך תיק הצד שלה, כששפתיה נמתחו לקו דק ונחוש. שניהם ידעו שנבלת-העל התקרבה יותר ויותר בעקבות קולה מתגבר.

אחרי דקה שהרגישה כמו נצח (כששניהם מחפשים בשמיים אחר השותפים שלהם), מרינט הרימה את עיניה לעברו, נחישות טהורה הופיעה על פניה. "אדריאן, אני צריכה שתקשיב לי רגע. אתה לא יכול לספר לאף אחד בחיים על מה שאתה עומד לראות, בסדר? בבקשה תבטיח לי."

"מרי, רגע, יש משהו שאני חייב לספר לך-"

את שאלתו קיצרה בכך שעצמה את עיניה. "אני ממש מצטערת, אדריאן, אבל פשוט אין זמן. אני סומכת עליך." היא גמעה, עיניה עצומות בכוח, והבחור יכול היה רק להסתכל בחוסר אונים כשהמילים שהכי פחות ציפה ממנה, נפלטו משפתיה, "טיקי, נקודות!"