אריאל צעדה על החוף, כנראה בפעם האחרונה בחייה. ההליכה לא הייתה לה מוזרה יותר, אלא רגילה, עכשיו המחשבה על זנב נראתה לה מוזרה. היא רצתה לצחוק על עצמה. היא פחות מחודש בעולם של האנושיים, מתלבשת כמוהם, זזה כמוהם, מתנהגת כמוהם, וזה כבר נראה לה טיבעי. רק המחשבה על להיות עכשיו בלי רגליים נראתה לה משונה.
אבל היא ידעה, היא ידעה. היא ידעה שזו הפעם האחרונה שבה תלך על החוף.
היא ידעה שהבוקר זו הפעם האחרונה שבה היא נשקה לאריקה.
היא ידעה שאריקה מעולם, ולעולם לא הייתה או תהיה אהבת האמת שלה.
זה כאב. כאב כזה שממלא כל חלק בגוף, ולא נותן אפילו לנשום. כאב שנדחק לכל חלל פנוי עד שלא יכלה לחשוב על משהו אחר.
אריאל עמדה על שפת הים, כמעט נותנת לגלים להגיע אליה. הארמון של אריקה התנשא מאחורה, משקיף על הנוף. אריאל עדיין התהמהמה כל פעם כשראתה אותו, זוהר בשמש.
אישה כהה יצאה מהארמון, צועדת במיומנות על החול החם. ידיים נכרכו מסביב לאריאל, מצמידות אותה אל גוף גבוה.
החא רצתה לקורא בשמה של הנסיכה, אבל לא יכלה. השם של אריקה נתקע בגרון שלה, שדום צליל לא יצא ממנו.
"אריאל שלי," הנסיכה האנושית אמרה. "מה את עושה? חשבתי שאת מתרחקת מהים."
היא נשמה עמוק וכמגד כל האינסטינקטים הטיבעיים שלה התנתקה מאריקה והתיישבה על החול.
'אני צריכה לשוב אל הים.' כתבה אריאל על החול.
הנסיכה האנושית התיישבה לידה, מצמידה אותה לגופה. "למה, אריאל שלי? חשבתי שאמרת שתישארי איתי, שאת לא רוצה להיות בתולת ים יותר." הקול של אריקה נשמע פגוע.
'אמרתי שאני לא אוכל לחזור להיות בתולת ים,' שירבטה אריאל במהירות על החול. 'לא שאני לא רוצה. אבל כן בחרתי להישאר איתך, אריקה. כבר אמרתי לך שאני תמיד אבחר בך.' הוסיפה והצטערה שלא יכלה להגיד לאהובתה את המילים כדי שתבין כמה כואב לה.
"אז למה את לא נשארת איתי?" אריקה שאלה בקול מלא בגידה.
'יש דברים שלא תלויים בי. אני צריכה לשוב אל הים, ככה האלה ציותה' רשמה על החול בפעם האחרונה והתרוממה למעלה.
אריאל ניערה את החצאית שלה מגרגרי החול, ואז פסעה בשלווה אל בין הגלים. היא לא ידעה למה היא מצפה עכשיו. היא ידעה שהיא לא תהפוך חזרה לבתולת ים, אז למה היא כן? המים ליככו את הרגליים האנושיות שלה, שלא השתנו.
"אריאל," אריקה זעקה וצעדה גם היא לתוך הגלים.
אריאל פתחה את פיה למרות שידעה ששום צליל לא יצא ממנו. "אריקה," התוותה בשפתיה וציפתה שהשם ייתקע לה בגרון. אבל במקום זה הוא השתחרר לחלל העולם, מפנה את תשומת ליבה של אריקה אליה.
"את מדברת!" הנסיכה קראה בהפתעה.
אריאל אחזה בהפתעה בגרונה וידעה שהיא לא דמיינה את זה, הים ריפא את הקול שלה.
"אריאל," אריקה קראה ביפחה והושיטה אליה יד בייאוש, מנסה לאחוז בה. "תישארי איתי, אל תלכי."
"אריקה," היא לחשה והתרחקה ממנה, הולכת עמוק יותר אל הגלים. "אני חייבת ללכת."
"למה?" צרחה עליה הנסיכה בייאוש, "מה עשיתי שאת צריכה לעזוב אותי ככה?"
"זו לא את אריקה, לא רק. זאת פשוט לא אשמתך שאת לא אהבת האמת שלי."
"מה?" האנושית שאלה בבילבול, לא מבינה את הקשר.
"אריקה, את לקחת את הבתולים שלי, הבתולים שעליהם נשבעתי לאלה. אורסולה אמרה לי שהאלה אמרה שיש לי שבוע, עד לירח המלא הבא, לגרום לך לאהוב אותי. היית צריכה להיות אהבת האמת שלי, ואז הייתי יכולה להישאר פה, איתך." אריאל החליטה להשמיט את כל החלק עם הסכין, יש דברים שעדיף לשכוח.
"אבל אני אוהבת אותך!" הנסיכה קבעה.
"לא, אריקה." אריאל הנידה בראשה לשלילה. "את לא אוהבת אותי. את אוהבת את הרעיון שלי, של בתולת הים שתמיד תהיה איתך. אבל שתינו יודעות שאני לא קיימת בעתיד שלך. בעתיד שלך יש בעל ומשפחה וממלכה. ובעתיד שלי? בעתיד שלי אין כלום."
"זה לא נכון!" זעמה עליה אריקה, וכל עצב פינה את מקומו לכעס. "זו באמת אהבה, ואת יודעת את זה." היא הרימה לעברה אצבע מאשימה.
"באמת?" אריאל שאלה בשקט. "אם אני הייתי מבקשת ממך לוותר על הרגליים שלך, לקבל זנב ולהפוך לבתולת ים, היית מסכימה?" זה הדבר שהפריע לאריאל מההתחלה, הידיעה שהאהבה שלהן לא שווה. "היית עוזבת בשבילי את כל העולם שהכרת, את המשפחה שלך, את הקסם שלך ובאה איתי למצולות בלי לדעת אם תחזרי בכלל איי פעם?"
אריקה לא הייתה צריכה לענות, שתייהן ידעו מה התשובה, ראו אותה בברור בעינייה.
"אריקה, אני לא כועסת על זה, זכותך לא לאהוב אותי כמו שאני אוהבת אותך. האלה לא הייתה נדיבה אלינו. אולי במקום אחר, בחיים אחרים, אני הייתי אהבת חייך כמו שאת היית אהבת חיי." אמרה לה אריאל. "אבל עכשיו אני מבקשת רק שתיזכרי אותי, בסדר? אל תשכחי אותי תחשבי עליי. ותדעי, שלא משנה איפה, איי שם, יש בת ים שגם היא חושבת עלייך."
אריקה הנהנה בכאב. "אני אוהבת אותך אריאל." קבעה, הסתובבה והלכה אל הארמון בלי להסתכל פעם אחת אחורה.
אריאל הפנתה גם היא את גבה לאריקה, רק שבניגוד אליה בכל צעד שני שלה היא העיפה מבט אחורה, עד שהנסיכה האנושית לא נראתה עוד. ואז היא הלכה אל תוך הגלים, שעברו את מותניה, את חזה. הגיעו לאפה ולא נתנו לה לנשום. עד שהמים והים מילאו את הכול והכאב הצורב פשט בה ומחק כל כאב אחר. בהקלה היא נשפה הכל החוצה ונתנה
לעצמה להתפוגג לרסיסים.
אריאל בהתה בהלם באישה שעמדה מולה. חזייה עשויה צדפים, שיער שחור ושמונה זרועות תמנון ארוכות.
"אורסולה." היא פלטה בהפתעה. "אבל חשבתי ששבתי אל הים."
הכוהנת של האלה חייכה ברכות. "את שבת אל הים, אבל במקום למות הפכת לרוח-קצף-ים." הסבירה בלי באמת להסביר.
היא הסתכלה למטה, על הגוף שלה, ורק אז הבינה שאין לה גוף, לא במובן הפיזי של המילה. לא היה לה גוף של בתולת ים או של אנושית, לא. במקום זה היא הייתה עשוייה מרצועות ארוכות של רוח מתערבלת, שיצרה צורות שונות. אישה, בתולת ים, פרח, דג, עץ, גלים.
"מה-" הקול של אריאל רעד. "מה אני?" שאלה בבעתה.
"אמרתי לך. את רוח-קצף-ים." אורסולה הסבירה ברוך.
"ומה זה אומר?" היא השתנקה.
"האלה ראתה את טוב ליבך ואת הקשיים שלך. את שבחרת לדבוק בטוב למרות הכל, ולא להרוג מישהו אחר בשביל שאת תישארי בחיים. את זה שקיבלת את גזר דינך בצייתנות, בלי להתווכח, ולכן היא החליטה לתת לך הזדמנות שנייה." הכוהנת אמרה לה.
"הזדמנות שנייה?" חזרה אחריה כהד.
"כן." אורסולה ענתה לה. "הזדמנות שנייה. כל העבר שלך יימחק, אף אחד מהמצולות לא יזכור את אריאל, בת הים הקטנה. אריאל תעלם, ואחריי כמה זמן אריאל חדשה תיוולד. את תזכי באפשרות שנייה, בהזדמנות לסיפור שונה."
☆☆☆☆☆☆☆☆☆☆☆☆☆☆☆☆
דארלינג, זהו הפרק האחרון. ביום שלישי ייפורסם האפילוג.
תודה לך על הקראת הצבעת והגבת, זה ממש משמח אותי.
- שלך באי רציונליות, סקיי
YOU ARE READING
בין ים ליבשה
Short Story☆הושלם☆ אנשי ממלכת החולות תמיד ידעו שמסוכן לשוט בים כשירח כחול מופיע בשמיים, פעם בחמישים שנה. ספינות לא חזרו לנמל ממנו יצאו. המלחים המעטים ששבו הביתה היו הרוסים, מקשקשים דברים על בתולות ים, האלה, הכוהנת. דבריהם של המטורפים נפטרו כלא יותר מעונשם של א...
