אריאל הלכה על החול הצהוב, שעדיין היה חם למרות שהשמש שקעה מזמן. הגרגירים הקטנים נתקעו בין אצבעות רגליה בכל צעד שעשתה ובכל פעם שנפלה. היא לא הצליחה להבין את ההליכה הזו של בניי האנוש, זה היה מורכב מידיי בשבילה. היא התגעגעה לזנב שלה, שאיתו היא זזה ממקום למקום בקלות. הרגליים האלו היו נוראיות, היא ניסתה תמיד להוזיז את שתיי הרגליים שלה ביחד, כמו את הזנב שלה, לא אחת אחריי השנייה.
היא הסתכלה בקינאה על הקלות בה הנסיכה האנושית הלכה לידה, רגל אחריי רגל, בלי ליפול אפילו פעם אחת. העצה שהיא נתנה לה לא הייתה ממש מועילה.
'אל תחשבי על זה, פשוט תלכי.' מיותר לציין שזה לא עזר.
"לאן אנחנו הולכות?" שאלה בשקט בשביל להסיח את דעתה מההליכה הזו.
"לארמון שלי." השיבה הנסיכה, אריקה, בלי להתיק את עינייה מהאופק.
היא לבשה שימלה ארוכה, שצנחה עד הריצפה, שהביאה קודם לכן לרציף. לעומתה אריאל לבשה חולצת גבר לבנה ארוכה, שצנחה עד ירכיה. הערום לא הפריע לה, בתולות ים לא ממש לבשו בגדים, אבל הבגדים של אריקה גרמו לה להרגיש שהיא לבושה פחות מידיי.
"בת כמה את שאלה?" פתאום הנסיכה את אריאל בלי קשר.
היא הזיזה את רגל ימין שלה לפניי שענתה לה. "אני בת שלושה ירחים כחולים."
"שזה אומר..." אריקה בהתה בה בחוסר הבנה.
"בין כל ירח יש חמישים שנה, אז בשנות אנושיים זה בערך מאה חמישים שנה." אמרה, "אם כי יש עוד עשרים וחמש שנה בערך לפניי שנחשבתי לבוגרת. אז בערך בת מאה שבעים וחמש."
על הפנים של האנושית הייתה הבעת הלם. "את בת מאה שבעים וחמש שנה?" שאלה בקול חנוק.
"כן, אני יודעת, אני ממש צעירה." היא נאנחה. "רק בירח הכחול הבא אני אוכל רק להתחיל לחשוב נישואים." הוסיפה בצער. "ובת כמה את?" שאחה בסקרנות.
"אני בת עשרים ואחת." מלמלה אריקה. היא הנהנה. עשרים ואחת ירחים כחולים, דיי גדולה.
"בואי," אמרה פתאום אריקה בשימחה ואחזה בידה, "זה ממש פה." היא משכה אותה מעבר לגבעה. רק אז אריאל קלטה שאת שארית הדרך היא עברה בלי ליפול פעם אחת. מרוב הלם הרגליים שלה התקפלו והיא צנחה על החול.
"עכשיו את מחליטה ליפול?" שאלה אריקה בשעשוע. "מרגע שהפסקת לחשוב על זה את הלכת יפה מאוד." הוסיפה הנסיכה והרימה אותה למעלה.
מבנה מרהיב חסם את הנוף. מגדלים כסופים בכל גובה אפשרי הרכיבו ארמון יפהפה. נדמה שהארמון כולו בנוי רק ממגדלים עשויים מחומר לא ברור, שכל הגבוה מבנייהם הונף דגל. גנים ענקיים השתרעו מאחוריי המבנה, עד קצה הראייה, מלאים בפרחים שאריאל לא ראתה מעולם. ועל כל זה זרח ירח כחול, שרק הפך את כל העולם ליפה יותר. זה היה כה שונה מהבית שלה, שם הכל היה עשוי מאבן ים וצדפים עם צמחים זורמים.
"מרשים, נכון?" חייכה לעברה אריקה. אריאל הנהנה בתדהמה.
"לצערי אנחנו לא יכולות להשתהות פה. יש נשף הלילה, ואני צריכה להופיע עוד מעט, או שאנשים יתהו איפה אני." הסבירה וגררה את אריאל לעבר הארמון.
"נשף?" המילה הייתה מוזרה בפיה, היא מעולם לא השתמשה בה. "זה משהו שבניי אנוש רוקדים בו, נכון?" ביררה עם הידע המועט שהיה לה.
"כן." אריקה אמרה בחוסר סבלנות ופתחה דלת עץ פשוטה. "בואי." היא גררה אותה לתוך חדר אבן מואר.
YOU ARE READING
בין ים ליבשה
Historia Corta☆הושלם☆ אנשי ממלכת החולות תמיד ידעו שמסוכן לשוט בים כשירח כחול מופיע בשמיים, פעם בחמישים שנה. ספינות לא חזרו לנמל ממנו יצאו. המלחים המעטים ששבו הביתה היו הרוסים, מקשקשים דברים על בתולות ים, האלה, הכוהנת. דבריהם של המטורפים נפטרו כלא יותר מעונשם של א...
