אריאל ישבה על החוף וסירטטה באצבעה צורות משונות על החול. הבוקר עזבה מוקדם את המיטה, לפניי שאריקה התעוררה, כדי שלא תשאל על קולה. זה היה כואב מידיי, לחשוב על כך שאינה יכולה עוד לדבר או לשיר. היא הבינה את העונש, אבל זה לא הפחית מעוצמת הבושה שלה. ושכל צעד שלה כאב כאילו היא דורכת על סכינים, כאילו בוערות אש בתוך רגליה, זה לא נתן לה לשכוח.
היא בהתה בגלים ורצתה לשוב הביתה, אבל ידעה שהיא לא יכולה.
"אריאל," מישהו קרא לה, והיא ידעה מייד שזו אריקה.
היא לא ענתה לנסיכה, היא לא יכלה לענות לה, לכן חיכתה עד שזו הגיעה אליה התיישבה לידה.
"אריאל?" אריקה שאלה ברוך, "למה את לא עונה לי?"
אריאל פתחה את פיה ואז סגרה אותו, היא אפילו לא יכלה להגיד לה שלקחו ממנה את קולה.
"אריאל, את בסדר?" שאלה אותה שוב.
היא הנידה בראשה בדממה.
"מה קרה?" ביררה הנסיכה.
'הקול שלי איננו' רשמה אריאל על החול.
אריקה נראתה המומה. "איך?"
'האלה לקחה אותו.' הוסיפה אריאל.
"למה שהיא תיקח אותו?" ביררה הנסיכה.
'בגללך,' רשמה אריאל, 'בגלל שאני לא בתולה יותר. זה עונש על כך שהפרתי את שבועתי.'
"וזהו?" שאלה אריקה, ולא היה כל כך ברור מה היא חושבת על זה.
היא לא ענתה לה. היא לא סיפרה לה על הכאב ברגלייה האנושיות, על המאמץ שנדרש ממנה להגיע מהארמון עד לחוף בלי לבכות מרוב כאב. את החלק הזה של העונש היא הייתה נחושה בדעתה להסתיר.
'אריקה,' רשמה אריאל על החול. 'את חושבת שזה לנצח?'
"מה לנצח?" הנסיכה לא הבינה מה היא רוצה ממנה.
היא הצביעה על שתייהן לפני שרשמה על החול. 'אני. את. שתינו ביחד.'
"אני לא יודעת." השיבה לה באיטיות. "אבל אני מקווה שכן."
'את חושבת שאני אהבת האמת שלך?' שירבטה אריאל.
"אני לא יודעת. מה כל השאלות האלו?" שאלה אריקה ברוגז.
היא משכה בכתפיה. 'את רואה אותנו ביחד עוד עשר שנים, עשרים שנה, שלושים שנה?'
"אני לא יודעת, אני באמת לא יודעת." זעם וחשש התערבלו בקולה.
'את אוהבת אותי?'
"כמובן." השיבה אריקה בקול פגוע.
'לא רצית אותי לצידך רק בגלל הגוף שלי? לא רצית שאני אהיה פה רק בגלל שאני בתולת ים?' ואפילו בלי לדבר היה אפשר לשמוע את הכאב שמאחוריי המילים האלו.
"אריאל, אני אוהבת אותך כאן, ברגע זה. זה לא מספיק?" שאלה בחוסר אונים.
'לא. אני וויתרתי למענך על הזנב שלי, על כל מי שהכרתי בשביל להיות איתך. אני רוצה שתואהבי אותי לנצח,' רשמה, ' אבל אני יודעת שזה בלתי אפשרי.' הוסיפה. כי אם אריקה באמת הייתה אהבת האמת שלה היא הייתה יכולה לדבר, הקללה של אורסולה הייתה נעלמת. אבל לא, אריקה לא הייתה אהבת האמת שלה.
"למה זה בלתי אפשרי?" היא לא הבינה.
'כי אני לא אהיה שלך לנצח.'
"אבל עכשיו את כן. אריאל. תבחרי בנו, תבחרי בי. קחי את מה שאני יכולה לתת." אמרה אהובתה בחוסר אונים, קולה מלא הזדקקות.
'אל תדאגי, אריקה. אני בוחרת בך, אני תמיד אבחר בך.' כתבה אריאל על החול.
החיוך חזר לפנים של אריקה.והיא נעמדה. "אז בואי, יש לי הפתעה בשבילך." היא הקימה אותה אפילו בלי לשאול, וגררה אותה אחריה.
'ספינה?' כתבה אריאל על הלוח שאריקה דאגה שיביאו לה.
"כן. אני יודעת שאת מתגעגת לים, אבל אם תכנסי לתוכו יהיה לך שוב זנב. אז ספינה זה הכי קרוב שאני יכולה לתת לך בשביל להיות שוב בים."
היא לא תיקנה אותה שכנראה שאם עכשיו היא תיכנס לים היא לא תקבל את הזנב שלה בחזרה. שהיא כבר לא בתולת ים יותר.
'תודה אריקה. אני אוהבת את זה.' רשמה, ולא הסגירה עד כמה היא שונאת להיות כל כך קרובה לבית אבל לא להיכנס לתוכו, רק לצפות בו מבחוץ.
☆☆☆☆☆☆☆☆☆☆☆☆☆☆☆☆
הלו לך, דארלינג. אני שמחה לבשר שעוד שתיי פרקים פלוס אפילוג הסיפור נגמר. כלומר, ביום שלישי הבא ייתפרסם הפרק האחרון של 'בין ים ליבשה'.
ניפגש ביום חמישי, בארבע וחצי בדיוק.
- שלך באי רציונליות, סקיי.
YOU ARE READING
בין ים ליבשה
Historia Corta☆הושלם☆ אנשי ממלכת החולות תמיד ידעו שמסוכן לשוט בים כשירח כחול מופיע בשמיים, פעם בחמישים שנה. ספינות לא חזרו לנמל ממנו יצאו. המלחים המעטים ששבו הביתה היו הרוסים, מקשקשים דברים על בתולות ים, האלה, הכוהנת. דבריהם של המטורפים נפטרו כלא יותר מעונשם של א...
