בין ים ליבשה

פרולוג: שייכת לאלה

ביום שבו אריאל וששת אחיותה נשבעו לעולם לא לדעת בן אנוש, זרח ירח כחול בשמיים. נכון שלא ראו אותו במעמקיי הים, אבל הוא השפיע על החיים במצולות הרבה יותר מאשר על החיים בעולם בניי האנוש. כשירח כחול מלא זרח בשמיים פעם בחמישים שנה אז, ורק אז, בנות ים שעדיין לא פיזרו את שיערן באו להישבע לפניי אורסולה והאלה. הן באו בשביל להיחשב לבוגרות, שכן רק אחריי השבועה הזו, השבועה שלעולם לא ישכבו עם בן אנוש, הו נחשבו כחלק מהמצולות, ולא רק ילדות. רק אז הן נחשבו לבתולות ים.

אריאל שחתה במערה של אורסולה, אחרונה בשורה של אחיותייה. הזנב הירוק שלה נצץ באור שהפיקו האלמוגים. היא אהבה את המקום הזה, המלא בחפצים שונים ומשונים. את האור שבקע מהקירות, את התיקרה המצופה צמחים ואת אורסולה עצמה, שהייתה קצת כמו אמא עבורה. כמו כל בת ים קטנה היא חלמה על היום בו יותר לה להגיע לכאן, להישבע את שבועתה, ושירשו לה לפזר את שיערה. והנה זה סוף סוף קרה.

השירה של בתולות הים, שעלו למעלה כדי לזמר לירח הכחול, שהיה התגלמות האלה, חדרו למערה. והעבירו אצלה צמרמורת של התרגשות. זה סוף סוף קורה, סוף סוף היא תחשב לבוגרת. ואם היא תתנהג כיאות יכול להיות שאפילו יסכימו לה לעלות ליבשה ולראות את בניי האנוש.

הו, בניי אנוש, אריאל נמשכה למחשבה עליהם ופחדה מהם באותה הרמה. יצורים עם שתיי רגליים, ולא זנב, כמה מוזר זה. היא תמיד תהתה מה תהיה ההרגשה של ללכת, ולא לשחות, לו היו לה רגליים. אבל אסור לה לחשוב על דברים כאלו, זה לא ראוי. היא בתולת ים, ותמיד תשאר בתולת ים. מחשבות אחרות זה כבר על גבול הבגידה.

"אריאל," קולה הרך של אורסולה חדר למחשבותיה ומילא את המערה. "עוד מעט תורך, את מוכנה?"
היא אמרה שכן, למרות שהרגישה שלא. אורסולה חייכה בעדינות כאילו יידעה זאת, והתרחקה לעבר אחותה הבכורה.

אורסולה לא הייתה בתולת ים כמו כולם. לא. במקום שלאורסולה יהיה זנב דג אחד, בוהק ומבריק, היו לה, במקום זאת, שמונה זרועות שחורות-סגולות של תמנון. למעלה היא נראתה כמו כולם. עם שיער שחור, חזייה מצדפים, ופנים יפות וצעירות. אבל החלק התחתון הוא זה שסימן אותה כמיוחדת, שונה. שמונת זרועות התמנון סימנו אותה ככוהנת של האלה.

"אריאל, עכשיו תורך. חזרי אחריי על המילים." אורסולה אמרה לבתולת הים הקטנה. כל אחיותה כבר נשבעו, והיא הייתה האחרונה.
היא הנהנה והרימה את מבטה לחור שבפתח המערה. דרכו נגלה באופן ברור מידיי, הירח הכחול. כנראה בזכות הקסם של אורסולה.

"נשבעת אני," הכוהנת אמרה ואריאל אחרייה.
"נשבעת אני,"
"שלא אתן לבן אנוש או לבת אנוש לקחת אותי ולהפוך אותי לשלו."
"... לקחת אותי ולהפוך אותי לשלו."
"לא אתן לאף שוכן יבשה לגעת בגופי בתאווה. לא אעשה איתם ילדים. לא אתן לאף אחד, בן או בת, קבצן, מלך או נסיכה, לקחת את בתוליי. הם שייכים לאלה. ורק לה."
"... מלך או נסיכה, לקחת את בתוליי. הם שייכים לאלה. ורק לה." סיימה אריאל.
קולה של אורסולה הפסיק להדהד. "את רשאית לפזר את שיערך." אמרה לה קצת יותר ברכות.
אריאל הושיטה את ידה לשיערה הארוך והאדמוני, שירשה מאימה. בבת אחת היא משכה את הסרט שאסף אותו, ונתנה לו להתפזר סביבה.

היא סוף סוף נחשבה בוגרת, בתולה, שייכת לאלה.
אריאל לא ידעה שתוך פחות מארבע ירחים כחולים היא תפר את שבועתה. בן או בת, מלך, קבצן או נסיכה, אחד מהם ייתבע לעצמו את הגוף השייך לאלה. וכל מי שלא יודע, אלות לא אוהבת שנוגעים להם בדברים. אלות לא אוהבת אנשים או בתולות ים שבוגדים בשבועותייהן. אלות לא אוהבת שלא מצייתים להם. ועל כל אלה אריאל תקבל עונש, מפניי שהיא עשתה את כולם.

☆☆☆☆☆☆☆☆☆☆☆☆☆☆☆☆
היי לך, מי-שלא-תהיי-שהחליטה- לקרוא-את-הסיפור-שלי, אני מקווה שנהנת מהפרק. בגלל שכל הסיפור כבר גמור יש העלות קבועות, שלוש פעמים בשבוע. ביום ראשון, שלישי וחמישי בדיוק בארבע וחצי.

אני בטוחה שניפגש שוב
- שלך באי רציונליות, סקיי.