זה היה שתי לילות לפניי הירח המלא, ואריאל הייתה על הספינה עם אריקה. היא לא אהבה את הספינה הזו. היא לא אהבה שכל מה שמפריד בינה לבין הבית זה כמה חתיכות עץ ולמרות זאת היא לא יכולה לחזור.
"את לא שמחה?" אריקה שאלה אותה כשראתה את ההבעה שעלתה על פניה כל פעם שלא שמרה עליה. היא הנהנה וכתבה על הלוח שנשאה איתה מאז שאורסולה לקחה את קולה שכן, היא מאושרת.
עברו יותר מארבע ימים מאז שאורסולה הופיעה בחדר השינה. ארבע ימים בהם היא ניסתה לגרום לאריקה לאהוב אותה באמת, למרות שהיא ידעה שזה מועד לכישלון. ארבע ימים בהם לא יכלה לשיר או לדבר. ארבע ימים שכל צעד שלה כאב כאילו דרכה על סכינים ועל גחלים. ארבע ימים מלאים באריקה ובנשיקות ובחיבוקים ובאי הבטחות. ארבע ימים של ייאוש ותקווה מרירה, כי ממש עוד מעט זה נגמר.
אריקה כבר נרדמה לידה, חובקת את גופה אליה אחריי שעשו אהבה. התא שבספינה זז עם הגלים, מה שמצד אחד סיחרר את אריאל ומצד שני נתן לה תחושה מוכרת, כמו של הבית. בזהירות היא חילצה את עצמה מכלוב זרועותיה של אריקה ונעמדה על ריצפת הקרשים. עם הצעד הראשון שלה היא התכווצה בכאב. כשאריקה הייתה ערה וצפתה בה היא הסתירה את הכאב, כי זה הכאיב גם לה. אבל שאיש לא צפה בה היא נתנה לו לצאת החוצה.
הלילה היה בהיר, סיפון הספינה הואר במנורות שמן, שמילאו את האוויר בריח עז. הירח הכמעט מלא האיר גם הוא, והזכיר לאריאל שעוד יומיים היא תעזוב את אריקה לנצח.
הסיפון חרק קלות תחת רגליה כשהלכה אל המעקה. המפרש התנופף ברוח, שנשאה איתה ריחות של ים וצמחים. אריאל התגעגע לריח הזה, הריח שלחש לה על המצולות ועל בית. היא כרעה על קצה הסיפון, משחילה את ידה בין הסורגים התחתונים והושיטה את ידה אל המים. הגלים ליככו את זרועותיה, מברכים אותה.
ראש כהה, עטור שיער ארוך, צף. אחריו הופיעו גם פלג גוף עליון של אישה וזנב תמנון שחור. אורסולה.
"אוי, בת ים קטנה שלי." לחשה הכוהנת של האלה. "אני רואה שהאנושית החא לא אהבת האמת שלך."
היא הנהנה, אריקה לא הייתה אהבת האמת שלה, אחרת היא כבר הייתה יכול לשיר.
"אני מבינה," לחשה אורסולה. "אני מבינה, ולכן אני פה." היא הרימה יד חיוורת, שאחזה בחפץ מתכתי ששיקף את האור.
אריאל רצתה לשאול על החפץ, אבל לא יכלה לדבר, אורסולה ענתה לשאלה שלא יכלה לשאול.
"זה," היא הרימה את החפץ, שזהר מעט, "זה סכין. סכין שמיועד לליבה של הנסיכה האנושית שלך."
עצם המחשבה על אריקה מתה מילאה איימה את אריאל. הכל, רק לא זה.
"כשאחיותך שמעו שאת עומדת לשוב אל הים אחריי שנתת לאנושית לקחת את בתולייך, הן שחו אליי." אמרה אורסולה. "הן שאלו אותי אם יש דרך להציל אותך." המשיכה. "אמרתי להן שכן. חיים תמורת חיים, כך האלה מצווה. אם תהרגי את האנושי שלקח את בתולייך תשיבי את כבוד האלה, ותוכלי לשוב אל המצולות. אבל הוא לא יכול למות מסתם סכין, אלא מסכין שעשוי משערן ודמן של אלה שאוהבות אותך יותר מכל. הן נתנו לי את שתיי הדברים בשימחה."
אריאל התנשפה בתדהמה. אחיותה אהבו כל כך את השיער שלהן, שהיא התקשתה לדמיין אותן מוותרות עליו. עכשיו היא הבינה למה הסכין זוהרת.
"אבל זה לא מספיק. זו הבחירה שלך, אריאל. האם להרוג את האנושית או לא. האם לחזור אל המצולות או לא." הוסיפה הכוהנת והשיטה את קת הסכין לאריאל. היא אחזה בה המומה, בלי לחשוב על זה. אורסולה רק הנהנה ונעלמה לתול הגלים.
קת הסכין הייתה קרירה בידה, אבל הרגשתה הייתה מוזרה. במבט מקרוב היא ראתה שזו לא סתם סכין רגילה. הלהב היה עשוי מעשרות שערות קלועות המלופפות זו בזו בצבעים שונים, ורוד בוהק, סגול עז, אדום כמו של אריאל, זהוב. הקת הייתה עשוייה גם היא שיער, אלא שהיא קושטה באבנים אדומות, לקח לה יותר מרגע כדיי להבין שזה דם. הדם של אחיותייה.
אריאל צעדה בדממה אל תוך החדר שאריקה ישנה בו. היא עדיין שכבה על המיטה בשלווה, נושמת בשקט. היא התעלמה מהכאב שברגליה, שקרע אותן לגזרים, והתקרבה אל המיטה.
הפנים היפהפיות של אריקה נגלו אליה, מלאות תמימות למרות שלא הייתה תמימה. השפתיים המקושתות האלו, שנשקה להן כל כך הרבה פעמים. הגוף המדהים הזה, שטבע את גופה והפך אותה לשלה. היא תהתה לעצמה איך תרגיש אם כל זה יעלם, לא יהיה. וידעה דבר אחד, היא תמות לפניי אריקה. אבל ידה, זו שאחזה בסכין, קרבה אל הלב של הנסיכה. היא יכולה להרוג את האנושית, וכל זה יסתיים. היא תוכל לחזור אל המצולות, לקבל את הזנב שלה שוב, לשיר עם אחיותייה. הגלים קראו לה, מילמלו לה סרנדה שלחשה לה לבוא אליהם, כל מה שעליה לעשות זה לנעוץ את הסכין הזה בליבה של אריקה.
לא! אריאל אמרה נזפה בעצמה בכעס, ושפתייה התוו את המילים. היא לא תהרוג את אריקה, הלב שלה. זו שקשרה אותה במיליון חוטים ובזזה אותה, הופכת כל חלק באריאל לשלה.
היא הושיטה היד הריקה ותפסה איתה את היד שלא אחזה בסכין, מרחיקה אותה מהלב של אריקה. לאט לאט, ואז הסתובבה במהירות, מתעלמת מהכאב שנורה במעלה רגליה, ורצה למעלה.
הסכין התעופפה מעבר למעקה, נוצצת באור הירח ומהתפכת פעמיים לפני ששקעה, נופלת בנתז לתוך הגלים. אריאל לא העזה לקחת את הסיכון שאולי היא תתפתה לנסות לקחת שוב את חייה של הנסיכה. אריאל ידעה שאם זו אריקה או היא עצמה, היא תבחר באריקה. היא תמיד תבחר בה.
☆☆☆☆☆☆☆☆☆☆☆☆☆☆☆☆
הלו לך, אני מצטערת שלא פרסמתי אתמול, אבל הייתי בתוך החור השחור שלי, ככה שלא חשבתי על כלום.
יש עוד שתיי פרקים לסוף, אני מקווה שאהבת את הסיפור עד לכאן.
נתראה ביום ראשון,
- שלך באי רציונליות, סקיי
YOU ARE READING
בין ים ליבשה
Historia Corta☆הושלם☆ אנשי ממלכת החולות תמיד ידעו שמסוכן לשוט בים כשירח כחול מופיע בשמיים, פעם בחמישים שנה. ספינות לא חזרו לנמל ממנו יצאו. המלחים המעטים ששבו הביתה היו הרוסים, מקשקשים דברים על בתולות ים, האלה, הכוהנת. דבריהם של המטורפים נפטרו כלא יותר מעונשם של א...
