אריאל התעטפה בסדין משי וצעדה אל החלון. אריקה שכבה ישנה על המיטה מאחוריה, מקורבלת בתוך עצמה. עברו שלושה ימים מאז הפעם בא היא לקחה את בתוליה, אבל אורסולה לא הופיעה. היא הייתה אמורה להופיעה, אחריי הכל, אריאל הפרה את שבועתה, והיא זו שצריכה לטפל בזה.
שלוש ימים בהם אריקה הפכה את גופה לשלה, כל פעם מחדש, טובעת עליו בעלות. זה היה אינטימי להחריד, אבל גם חושפני. לתת למישהו לשלוט כך על גופה, לעשות בו כרצנו, היה מלהיב, אבל קשה.
הסדין נשמט מעל לכתפיה כשהיא זזה מהחלון ופנתה אל המראה. בהשתקפות נראתה נערה אנושית, ארוכת רגליים, עם עור חיוור ושיער אדום. לא פעם תהתה על המהירות בה הסתגלה לחיים האנושיים. כבר לא הפריע לה הרגליים שהיו לה במקום הזנב או המנהגים המוזרים של האנושיים. היא כמעט הייתה חלק מהם, ואריקה הייתה שם גם היא, כך שהכל היה בסדר.
הבבואה של הנערה האנושית נעלמה. השיער השתנה לשחור עמוק, החזה החשוף כוסה בחזיית צדפים והרגליים האנושיות התחלפו בשמונה זרועות תמנון ארוכות וסגולות.
"אורסולה." אריאל נשפה.
"אריאל," אורסולה שבמראה דיברה. "למה עשית את זה?"
"למה עשיתי מה?" שאלה.
ההבעה על הפנים של הכוהנת הבהירה שהיא לא מוכנה לשטיות.
"למה נתתי לאריקה לקחת את הבתולים שלי?" שאלה ברעד.
"כן," אורסולה אמרה, רגש לא ברור בקולה. "הרי ידעת את ההשלכות שיש למעשה הזה, הבתולים שלך שייכים לאלה, ורק לה."
"כי זאת אריקה. אני אוהבת אותה. היא אוהבת אותי." הסבירה בלי באמת להסביר.
"אריאל, האנושית הזו לא באמת אוהבת אותך." לחשה לה אורסולה, חוששת לשבור את ליבה.
"כמובן שכן." אריאל אמרה בביטחון.
"למה את חושבת שהיא אוהבת אותך, בת ים קטנה שלי? היא אמרה לך?" ביררה הכוהנת.
אריאל לא פיספסה את זה שאורסולה לא קראה לה בתולת ים, היא כבר לא הייתה זכאית להיקרא כך, אבל בכל זאת זה כאב.
"ברור שהיא אוהבת אותי, הרי עשינו בייחד מה שאנושיים עושים בשביל להביא ילדים." קראה אריאל, אבל חשש התחיל להתגנב אל ליבה. מה אם אריקה באמת לא... היא פשוט סירבה לחשוב על האפשרות הזו.
"אריאל," אמרה אורסולה וקולה היה רכות הורגת. "אנושיים לא רואים כמונו הבאת ילדים לעולם. אצלנו זה מראה התמסרות והצהרה שזו אהבה האמיתית שלך, לנצח. האנושיים רואים בזה מקור לעונג, לא יותר. זה לא קדוש אצלם או שמור."
"לא לא לא," קראה אריאל, ודמעות מילאו את עינייה. "לא!" קראה בקול חנוק. "אנחנו עשינו אהבה."
"אריאל, הנסיכה האנושית שלך אולי אוהבת אותך, אבל היא לא אהבת האמת שלך, ואת לא שלך. " אורסולה אמרה בצער. "אבל אין זה משנה. את הפרת את חוקיה של האלה, ועלייך להענש על כך."
היא הנהנה בדממה.
"אני אקח את קולך, הקול היפה שלך ששר לאריקה והציל אותה. הקול המתוק הזה, שפיתה את אריקה לחזור אלייך." אורסולה הושיטה את ידה, שפשוט יצאה מתוך המראה, ונגעה בגרונה של אריאל.
"אני אקח את כל ההנאה שלך מרגלייך היפות, שהפכו אותך לאנושית. הרגליים היפות האלו, שבגללן שכחת מי את. עכשיו כל פעם שתצעדי על רגלייך את תרגישי כאילו את הולכת על גחלים בוערות, כאילו סכינים מפלחות את כפות רגלייך לשתיים. לא תוכלי עוד לרקוד. את תזכרי את האלה שלך בכל רגע. עד שהירח יגיע שוב למלאו את תיסבלי, ואז תשובי אל הים. ישותך תתפוגג, ואת תעלמי." הקול של אורוסלה עלה בזעם ואז נפל והתרכך, נותן לאריאל תקווה.
"אבל יש עוד אפשרות, אם תגרמי לנסיכה האנושית לאהוב אותך, באמת לאהוב אותך, כך שהיא תהיה אהבתך לנצח, את תינצלי. כשהיא באמת תואהב אותך אהבתה תרפא אותך, הכאב ברגלייך יעלם, וקולך ישוב אלייך." אורסולה לחשה לפניי שחזרה לנימת הציווי המדקלמת שלה.
"אבל זיכרי, יש לך רק עד שהירח יהיה במלואו." אמרה ברוב רושם, ונעלמה מהמראה.
"לא!" אריאל זעקה, או יותר נכון, ניסתה, אך צליל לא יצא ממנה. היא צעדה קדימה באימה, מנסה למנוע מאורסולה ללכת, אך נפלה כל ברכיה מהלם מהכאב שחרך אותן. היא לא יכלה לזוז.
אריאל כרעה מול המראה, ששיקפה בחורה אנושית בוכה ונסיכה ישנה בשלווה במיטה.
☆☆☆☆☆☆☆☆☆☆☆☆☆☆☆☆
מצטערת על האיחור בפרסום, יש לי מבחן במתמטיקה בשלישי והייתי באמצע ללמוד.
תודה לך על מאתיים פלוס צפיות וכמעט שישים הצבעות, אני שמחה שאת נהנת מהסיפור שלי.
- שלך באי רציונליות, סקיי
YOU ARE READING
בין ים ליבשה
Povídky☆הושלם☆ אנשי ממלכת החולות תמיד ידעו שמסוכן לשוט בים כשירח כחול מופיע בשמיים, פעם בחמישים שנה. ספינות לא חזרו לנמל ממנו יצאו. המלחים המעטים ששבו הביתה היו הרוסים, מקשקשים דברים על בתולות ים, האלה, הכוהנת. דבריהם של המטורפים נפטרו כלא יותר מעונשם של א...
