Road Trip (MaleXMale)

פרק 23| ניקולאס

אז זה פרק מנקודת המבט של ניק, אבל אני ממליצה לכם לקרוא בכל זאת... זה יוסיף לעלילה.

----
בכל פעם בה ליאו שולח לי הודעה אני יודע שמשהו לא טוב קרה. וכשהוא שלח לי הודעה מוקדם בבוקר יכולתי להיות בטוח שזה אחד מהמקרים.

החלק הגרוע של ההודעה לא היה השעה המגוחכת שלה, אלא שהוא אמר לי לבוא לבית של דרק מאוחר יותר. למה היה לו צורך לשלוח לי את זה עכשיו אם הוא בכלל לא רצה שאבוא עכשיו?

דרק היה גם הוא ער, כיוון ששלח לי הודעה כמה דקות אחרי ליאו.

"אני לא מרגיש את הזין שלי."

חזרתי לישון, שם מסכה על הפנים בתקווה שלא יטרידו אותי עד לסוף היום. אבל זה לא היה המקרה. הצלחתי להרוויח כמה שעות שינה נוספות, אבל זה לא היה מספיק והתעוררתי לרעש צלצול הטלפון שלי.

"הלו?" מלמלתי אל הצד השני בחושך המוחלט.

"איפה הכסף שלי?"

"אמרתי שאחזיר לך אותו בשבוע הבא. אלוהים, את מקשיבה לי בכלל?"

"יש לי המון זמן, אני אחכה. אתה לא הולך לשום מקום במילא."

התיישרתי במקומי לישיבה, נאנח בכעס.

"לא, אני לא הולך לשום מקום. אני אדבר איתך אחר כך, אמא." ניתקתי את השיחה וזרקתי את המכשיר מעבר לכתפי, שומע אותו נוחת על המיטה.

בהתחשב באיך שהיום שלי התחיל, אני יודע שעומד להיות לי יום מעולה. סיימתי לארוז את שאר בגדיו של ג'ק בקרטון, אוטם אותו בדבק נייר. אני מקווה שאזכור לשלוח לי את זה, אחרת זה עומד להירקב על הרצפה שלי לנצח.

עברתי על הארון שלי ובחרתי משהו ללבוש להיום. נראה כאילו אני עומד להיות הרבה זמן בחוץ, אז אני צריך לבחור משהו ראוי ללבוש. מצאתי משהו פשוט ומיקמתי אותו על מיטתי כשהבטתי בהשתקפותי במראה הצדדית בחדר שלי.

צחצחתי את שיניי בעודי עובר על הרשתות החברתיות שלי , מגיב לכל תמונות העירום שקיבלתי במהלך הלילה. אחד מהם חשב שהוא מצחיק ושלח לי תמונה של כלב, לכן שיניתי את השם שלו ל'להתעלם' כך שאזכור לא לפתוח אף סנאפצ'אט שלו. לא רציתי למחוק אותו או לחסום, רציתי שיתייסר למה אני לא עונה לו. לחסום היה קל מדי.

הבחנתי שג'ק ראה את הסנאפצ'ט האחרון שלי מאתמול בלילה. האגודל שלי ריחף מעל לשמו, תוהה אם עליי לחסום אותו כבר. אבל לא הייתי מסוגל. נשענתי לאחור על מיטתי כשהרגשתי את אותה תחושת בדידות מהדהדת. זה תמיד בא לי בגלים הקפואים האלו של קור. זה תמיד גורם לי בסוף לבכות.

חשבתי שזה יפסק. אך עם הזמן, זה רק הלך וגבר. נמאס לי שאני כל הזמן תקוע בעבר.

עם כמה מצוברח שהייתי, גררתי את עצמי אל המקלחת וניסיתי להכניס משהו לפה. זה משהו שהסתכם בכמה כפות דגנים והמינון התרופתי היומיומי שלי. התיישבתי בדלפק במטבח לכמה זמן, בוהה מטה ברצפה, מאבד תחושת זמן. השקט היה רועש יותר מהמחשבות שלי בנקודה הזו.