Killer

פרולוג

אני יושב בשקט על הספסל.
מוקף מכל צדדי בשוטרים עוינים.
ידיי אזוקות באזיקים חלודות מאחורי גבי.

אני מיישיר מבט אל השופט המקומט שיושב בנוחות על יד שולחן השופטים הגבוה.

מתחילת המשפט, ישבתי עם ראש מורכן.
כל זמן שהשופט המטומטם הקריא את ה"פשעים" שלי, הייתי עם מבט תקוע ברצפה.
רק כאשר שמעתי את שמי הקדוש יוצא מפיו המזדיין, הרמתי את עיניי.
"...ג'יימס מתיו שאדו," הוא מקרקר בקול צרוד,"יוצא להורג ב4 לנובמבר הקרוב..."

גזר דין מוות.

מעולה.

עוד שבוע בדיוק, הגופה הרקובה שלי תהיה זרוקה באיזה חור...

מחיאות כפיים נשמעות ברקע.
הם שמחים שאני מת.
הנצר האחרון לתפארת משפחת שאדו.

יד חסונה תופסת לי את הצוואר ומכריחה אותי לקום.
יד אחרת מושכת לי שק שחור על הראש.
אני חש באזיקים שנסגרות על רגליי החשופות.
לבסוף כל הידיים דוחפות אותי בגסות לכיסא גלגלים.
אני עד כדי כך מסוכן כנראה, שאפילו ללכת הם לא מרשים לי.
מפחדים שאני עוד אעשה צעד שלדעתם הוא יהיה מיותר.
למה הם לא תוקעים בי כדור בריאות וזהו?
אני מרגיש שהכיסא מתחיל לנוע.
גם מבעד לשק , אני מסוגל לחוש במבטי השנאה שמלווים אותי לאורך הדרך עד למכונית הכלא.
מבטים מלאים בבוז.

אני שונא להיות מושפל.

אני מתכופף קדימה, תופס בברכיי את השק ומושך את ראשי לאחור.
לשנייה בודדה , אני זוכה לראות את אור השמש.
אבל זאת הייתה רק שנייה אחת, לפני שראשי כוסה שנית באותו השק, ועכשיו נוספה גם חגורת עור עבה שמצמידה אותי בחוזקה אל המשענת.
אני חש בקנה אקדח שנצמד אל רקתי.
"אם רק תעז לזוז..." השוטר לוחש בקול ארסי.
הוא לא גומר את המשפט , אבל אני יודע את ההמשך לבד.

אני מחייך.

הם לא ייעזו לעשות לי כלום.

הם מפחדים ממני,

מנסים להסתיר את פחדם מאחורי כלי נשק ואיומים.

אבל הפחד זולג להם מכל החורים.

ויש להם עדיין אומץ להמשיך להסיע אותי.

איזשהו חלק בי רוצה להתגרות בפאקינג שוטרים שכובלים אותי.

אבל אין לי כוח למריבות מטומטמות.
מריבות שיסתיימו בשוקר חשמלי שיוצמד אל גופי וישתק אותי למשך שעות.
או שהן יסתיימו בזריקת הרדמה...
לא משנה.
בכל דרך שאנסה, אני זה שאצא חסר אונים בסופו של דבר מול המכשירים שלהם.
לא שאכפת לי למות, כן?
אבל הם פשוט מחפשים כמה שיותר דרכים להכאיב לי.
כמה שיותר דרכים לגרום לי לצרוח מכאב, לגרום לי לסבול.
המוות הסופי שלי יהיה בעוד שבוע,
למזלי.

אנחנו עוצרים.
אני שומע דלת שנפתחת בחריקה מצמררת.
פלדה שמתחככת בפלדה.
הגענו למכונית בית הסוהר.

מחט ננעצת בזרועי, חודרת דרך הבד של הסרבל הכתום.
הראש שלי מסתחרר.
השחור שגם ככה היה מול עיניי, רק הוסיף להשחיר.
סם הרדמה.

מסתבר שהם לא זקוקים לקרב כדי להשתיק אותי.

מספיקה להם העובדה שאני קיים.