Killer

פרק 8.

אני עומד מול חזית של בית עסק לעיצוב שיער.
בוחן את עצמי בהשתקפות מחלון ראווה שמציג
דוגמנים בעלי מראה מלאכותי יותר מהתפוח של שלגיה.

זמן זה דבר בלתי מוסבר, וזה מה שמרתק בדבר.
הוא חסר תחושה,
ממשיך את הקיום שלנו ללא הפסק,
בעוד שאנחנו בקושי מרגישים אותו.
אך הוא עדיין מטביע את חותמו בכל צורה קיימת של אטום.
נראה שגם אני קורבן לאותו זרם הזמן,
לצערי.

לין צדקה בדבריה,
אני אכן נראה נורא.
שיערי השחור מגיע עד לכתפיי, שמנוני וסבוך קשרים.
פניי החיוורות קיבלו גוון אפור כהה מרוב ליכלוך, וזיפים דוקרניים מעטרים את האיזור שסביב פי.

לעזאזל.

מישהו מוציא את ראשו מבעד לפתח של המספרה, אני מתעלם ממנו.

"אין אפשרות לקבץ כאן נדבות"
קולו של האדם אומר בטון מאיים.

אני שונא אותו

אני מסיט את מבטי מההשתקפות ונכנס לתוך החנות,
חולף על פניו מבלי להעיף בו מבט.
הוא לא ראוי לזה.
שלפתי שטר של 100 דולר מתוך הארנק שבכיסי, כדי להראות לו שאני בהחלט לא זקוק לנדבות.
כי, הוא הרי טיפש עד כדי כך שהוא לא יבין לבדו שיש לי מטרה בהימצאותי כאן.

לא ביזבזתי זמן בבחינת תגובתו של האדם,
אך אני שומע אותו ממלמל משהו אשר לא הקשבתי לו ורואה בזווית עיני את ידו מצביעה לעבר כיסא בעל גלגלים , שחור ומרופד אשר מונח מול מראה מהודרת.
אני מתיישב עליו, ומרכין את מבטי כדי לא להסתכל על ההשתקפות מהמראה שמולי.

מגזין המלא בתמונות של תספורות מודרניות  מונח על השולחן מולי,
לא משנה לי כיצד אני אראה בסופו של דבר. העיקר שאיפטר מהמראה העלוב שדבק בי בזמן שהותי בצינוק הארור.
אני מצביע על כריכת החוברת,
בפקודה אילמת -

'את זה או את בזבוז הזמן שלך חסר התועלת שלך'

נראה לי שהוא קלט.

כי הוא מתחיל לעבוד במרץ.

כל זמן שהידיים השנואות נגעו בראשי והתעסקו בפניי,
עצמתי את עיניי.
ניסיתי להתעלם מריח הבושם המותגי והמסריח שעליהן.
אלו ידיים שלא ידעו סבל,
שמלאות בתמימות מורעלת.
הידיים של סוג האנשים הנתעבים,
שלא מוכנים לראות מטר מעבר לאף המתנשא שלהם.
לא מוכנים אפילו לתת לקבצן להשיג לעצמו מעט כסף בקרבתם,
כי הם לא רוצים שלכלוך כזה יכתים את החיים המושלמים שלהם.

אני בקושי מאמין על עצמי שאני נותן לידיים שכאלו לגעת בראשי הנאצל.
אך אין מה לעשות,
זה השירות הכי טוב שמצאתי בזמן הכי קצר.

אני לא יודע בדיוק כמה זמן עבר,
בערך שישים ושבע דקות.

אך לבסוף מגעו המתועב והמתמשך השתחרר ממני.
נעמדתי בזריזות והשלכתי על הרצפה את שטר הכסף.
לא אכפת לי,
שיכרע על ברכיו כמו פילגש כנועה,
שאפילו לשניה ירגיש את צערם של האנשים המקבצים נדבות וכסף,
את הבושה של הצורך להתנפל על שטר כמו כלב רעב.