Killer

פרק 1.

מישהו בועט בי.
בעיטה לא כל כך חזקה, אבל מספיקה בשביל לגרום לי לפתוח עיניים.

בהתחלה אני רואה מעלי דמות מטושטשת ושחורה, אך אחרי כמה שניות היא מתחדדת ואני מגלה שזה סתם שוטר מטומטם.

מה לעזאזל הוא רוצה ממני?

"התעוררת?", הוא שואל בקול מלגלג,"מעולה, עכשיו תקום לישיבה."

חוצפן,
חושב שהוא יכול לחלק לי פקודות.

אבל אני קם בכל זאת.

לא בגלל שהוא אמר לי.
בגלל שאני רואה את כף ידו דרוכה ומכוונת להכות בי.
אני רואה מבט מתנשא בעיניו, וחיוך קטן שמופיע בקצוות פיו.
חושב שהוא הצליח להשיג עליונות בגלל שהוא מאיים עלי.

הוא פורע לי את השיער שכבר מספיק פרוע
"ילד טוב."

כאילו שיש לי ברירה.

"אתה מאוד תחסר לי." הוא מוסיף בחיוך מתנשא.

אל תתעצבן

הוא מניח מגש עם אוכל מולי.
לא מבחין במבטי השנאה שאני יורה אליו.
עומד מעלי.
עם מבט מזלזל.

אל תתעצבן

אני שונא את העובדה שאני צריך להסתכל עליו מלמטה.

אילולא השלשלאות שכובלות אותי, הייתי נעמד גם.

הוא צוחק צחוק קצר,
טיפת רוק נוחתת על ראשי.

אני מרגיש שהזעם מתחיל לכלות לי את ההיגיון.
שיניי נחשפות באיום בתנועה שאני בקושי מודע אליה.

"וואוו, כדאי לך להיזהר ילדונצ'יק."
הוא מחייך, אבל עיניו מביעות פחד.
"אתה לא רוצה למות כבר עכשיו, נכון?"

למה? אני דווקא רוצה.

"יש לך עוד שבוע, חבל שהוא יתבזבז ככה."

אני כבר מבזבז אותו בישיבה חסרת מעש.

"תהיה ילד טוב."

אני כבר ילד טוב.
אתה פה האיש הרע.
והטוב תמיד מנצח, לא?

שיניי שכבר ממילא חשופות, נושכות אותו בחוזקה ברגלו.
הוא פולט זעקה קטנה ומושך את רגלו בזריזות.

"ככה?" הוא שואל בזעם.

ככה.

אני מחייך, יש לי על השיניים דם.

אבל על הרגע המעולה הזה אני משלם גם.

הפאקינג שוטר סוטר על לחיי בכוח , תופס בשערותי בחמת זעם, ודוחף את ראשי אל תוך צלחת המרק שהוא עצמו הביא לי.

לרגע אחד אני נשאר ככה , עם הפרצוף בתוך המרק הדלוח.

כשאני מתרומם, הוא כבר הספיק להיעלם.

נטפים מבחילים של מרק זורמים על פני,
והלחי שלי פועמת בכאב עמום.

מעולה ג'יימס, היית חייב לאבד שליטה .

אני מסתכל על מגש האוכל.
תפוח,
כוס מים,
לחמנייה,
חתיכה בודדת של נקניק,
וצלחת מרק שהרוב ממנו נמצא על הפנים שלי.
ארוחת פאר.

את הנקניק אני זורק הצידה.

אני לא אוכל חיות.

למעשה, אין לי בכלל חשק לאכול עכשיו.

אני מנגב על שרוול חולצתי את פניי.

מתעלם מהעובדה שככה זה יישאר כל השבוע.

הרי לא ייטרחו להביא לי סרבל חדש אם גם ככה זה שעלי הולך להתפנות בעוד שבוע.

אני נשכב על הרצפה.

שלשלאות המתכת מקרקשות ברעש מצמרר.

אני שונא אותן.
הן מגבילות אותי.
הידיים,
הרגליים
והצוואר שלי
נאלצים לסבול את מגען הקר 24\7.

הרצפה דווקא די חמימה,
יחסית לבטון.

אני מביט במבט ריק על התקרה,
למרות שאורות הפלורוסנט מסנוורים אותי
וזה מסוכן לעיניים.
אבל בימינו הכל מסוכן.

גוף של בן אנוש זה הדבר הכי שברירי שקיים.
.
.
.
.
זה מחרפן.
להימצא בתוך תא שהוא שני מטר על שני מטר, ריק לחלוטין,
זה פאקינג מחרפן.

מה גם שהמטומטמים כבלו אותי לשלשלאות באורך מטר כל אחת,
שנמצאות באמצע החדר.

ככה שאני לא מסוגל לעשות כלום כמעט חוץ מלשבת ולשכב.
ולחשוב.

יש לי הרבה זמן לחשוב.