נ.מ אן
חזרתי מבית הספר.
יש, עוד יום של התעללות בתלמידים שאת כולן הרגשתי מהמכות ביין הבנים עד להשפלות ביין הבנות.
בדרך כלל אנשים שאלים אותי מה אכפת לי? כאילו כול עוד זה לא קורה לי למה לי להתיחס אל זה? אז זהו שזה כן אני מרגישה כול כאב פיזי או נפשי ברדיוס של 77 קילומטר. ממש תענוג כאשר את חיה באמצע ניו יורק זה כמו ברית הפשע של העולם לפחות בשבלי.
אני שמה לב לשני בחורים שעוקבים אחרי סתם שני מתומתמים מבית הספר לאחד יש שער שחור מתולתל ועינים חומות עם עור בהיר לשני שער חום בהיר יותר ועינם שחורות גם צבע עורו ככה יותר. אני מגבריה את קצב ההליכה שלי כשלפטע הם תופשים אותי, בו ברגע אני מרגישה משהי עם פציעות חמורות בבטן במרחק 50 קלילומטר. תזמון מושלם. אני כבר רגילה לכאבים האלה אני גם אוטומאטית יודעת איזה תיפול היא צריחה לעבור: סוג המשחה, התחבושות, וכן הלאה אבל אני גם מרגישה את הטיפול שהיא באמת תעבור איך בגלל הניתוח היא תהייה תשאר בבית החולים עשר שנים נוספות. היא היתה בסך הכל בת 27 כול החיים שלה היו לפנייה. רציתי להתפרץ לתוך האמבולנס ולהגיד להם שהיא שיורידו את התחבושות כי יש לה דימום פנימי והם רק מחמירים את המצב רצי לצעוק עלהם ולעזור לה... אבל כמובן שכול זה קרה במרחק 50 קילומטר
בבת אחת אני חוזרת למציאות שבה נערים מבית הספר מצמידים אותי לקיר. רק אז אני נזכרת לשאול אותם מה הם רוצים ממני. יש להם מבט רעב בעיניים לכסף, לאהבה אני כבר יודעת מה הם ינסו לעשות, אבל יש שיטה להתמודג אם מי שלוקח שיכורים כמוהם אני רואה שהם אחים, שאבא שלהם מכה אותם, שאימא שלהם מתה...
אני עוצרת פה. זה אמור להספיק לי. אני ניגשת אליהם ומתחילה לדבר...
אז מה אתם חושבים שאן עומדת לעשות?
YOU ARE READING
הקללה
Fantasiישבתי בכיתה היתי מותשת אחרי הלילה שעבר.... לא היתי צריכה להישאר לעבוד בלילה. באמת שאני לא מבניה איך גררתי את עצמי מהמיטה הבוקר. איו... הנה שוב הכאב הזה. מתי כבר הספורטאים יפסיקו להרביץ לו? אני אצה רגע מהכיתה אולי אני אצליח לגרום להם להפסיק. אן מרגי...
