״בטח״ אנני ענתה.
״ טוב אז 5 דקות אני אצלך?״
״ סבבה ביי״
ניתקתי, לא התלבשתי כי הייתי לבושה מהבית ספר, והאיפור לא ירד...
אז לקחתי את הטלפון והמפתחות וירדתי למטה, עברתי על אמא ואבא ואז שמעתי את
בק מאחוריי ״לאן את הולכת?״
״אנני״ אמרתי ואז הוא אמר עוד משהו אבל נעלמתי מחוץ לבית טורקת אחריי את הדלת.
הרגשתי טיפה אשמה כאילו זה לא היה משהו יפה במיוחד...
אבל למי אכפט? זה היה ממש מביך..
הגעתי לאנני, היא פתחה לי את הדלת. בוכה. למה זה קורה תמיד לי?!
"אומייגד מה קרה?" שאלתי אותה
"אמא שלי נפטרה בתאונה" היא אמרה והמשיכה לבכות.
"או מ ג', את רוצה שאני ילך? למה הסכמת שאני יבוא?" שאלתי אותה וגם אנ התחלתי לבכות. שוב.
"אמרו לי על זה רק עכשיו" הא אמרה ואז חיבקתי אותה חזק היא בכתה עליי.עלינו לחדר שלה והתיישבתי לידה.
"מה קרה? איך" שאלתי מגמגמת
"איזה בן זונה... ניתקע לה באוטו עם המשאית שלו והעיף אותה, האוטו שלה התהפך, והיא נפצעה קשה, הביאו אותה לבית חולים לא ידעתי על זה עוד, ואז אמרו לי שהיא נפטרה" היא בכתה עליי יותר חזק אמא שלה היתה כמו אמא שמעולם לא היתה לי למרות שיש לי גם אמא ממש ממש טובה ואני אוהבת אותה אבל גם אליסון (אמא של אנני) היתה בישבילי כמו אמא.
••••
לא יכולתי שלא להישאר לידה לישון אצלה.
התעוררתי בבוקר אני חושבת.. הסתכלתי על השעון 12:30 אומיגדדדד אני ממש מאחרת לבית ספר! ניראה שאני חולה היום😏
"מה קרה?" קיבלתי הודעה מנעמי
"הכל בסדר ישנתי אצל אנני ולא התעוררנו אז תגידי שאנחנו חולות או משהו כזה"
"את יכולה לסמוך אליי" ואז היא התנתקה מהווטסאפ.
נרדמתי שוב עד ששמעתי שוב את הטלפון שלי.
"עכשיו תספרי לי באמת מה קרה" אני לא יודעת למה אבל שמעתי את הקול שלה אומר את המשפט הזה וגם ראיתי אותו בטלפון.
אני הוזה? שאלתי את עצמי.
"לא" הרמתי את הראש,אהה נעמי פה בחדר מה היא עושה כאן?
"את לא אמורה להיות בבית ספר?"
"את לא אמורה להיות גם?" היא שאלה אותי
"מה באמת קרה?" אנני התעוררה כשנעמי שאלה את זה. כשהא ראתה את נעמי היא צרחה.
"תירגעי אנני מה קורה לך?" נעמי שאלה
"אוי אני מצטערת, אני פשוט מאוד... לא בשליטה"
"מה קרה לך?" נעמי שאלה
"אמא שלי נפטרה בתאונת דרכים"
"אני ממש מצטערת אנני עם יש משהו שאני יכולה לעשות רק תגידי"
"....זה בסדר גם ככה עשית מעל ומעבר, לצאת מבית ספר"
ראיתי איך היא שוב מתחילה לבכות, אני לא הייתי מרוכזת הסתכלתי על הדימעה שלה. היא יצאה מצד העין והתחלקה על הלחי שלה ומשם היא התחלקה ונפלה לה על כף הרגל שלה. שמתי לה יד על הברך, היא היתה חמימה.
הפרצוף שלה היה חיוור אז הרמתי את ידי באיטיות ושמתי לה על המצח. ברור שיש לה חום. קמתי מהמיטה והתקדמתי לכיוון האמבטיה. מסכנה, עם אמא שלי היתה מתה, אני לא יודעת מה הייתי עושה. ואז ניתקלתי במישהו או משהו... כנראה נדדו לי המחשבות, ודרך אגב מצאתי את עצמי באמבטיה בלי ששמתי לב. לא בדיוק זכרתי מה רציתי מכאן.
"אממ... את ג'ייד נכון?"
"כן ואתה?" שאלתי מתוך נימוס
"אני דיקסון"
"או וואו סליחה אתה אח של אנני"
"בכל מקרה אני לא בדיוק זוכרת למה אני כאן אז.." התחלתי ללכת חזרה לחדרה של אנני כשהרגשתי את יד של מישהו על הכתף שלי מסובבת אותי.
"לא רצית לקחת מד-חום?" אוקיי. כן. זה היה מוזר זה מה שרציתי, איך הוא ידע על זה?
"אממ... כן תודה" לקחתי את המד-חום ויצאתי בחזרה לחדר. ברגע שנכנסתי לחדר של אנני אמרתי לה
"דבר ראשון, קחי תמדדי חום את קודחת, דבר שני, תקשיבי ניכנסתי לאמבטיה ושחכתי מה רציתי, ואז אח שלך דיקסון, אמר לי מה רציתי לקחת ואפילו לא אמרתי לו איך זה?"
"אני לא יודעת תשאלי אותו" היא חייכה חיוך ערמומי, ???
"כן גם לי הוא עשה את זה פעם" נעמי אמרה
הסתכלתי אליה עם מבט של באמת?
הסתכלתי על השעה, 1:30 בלילה. "טוב ניראה לי שנילך לישון"
"כן גם לי ניראה, בואי אנני נלך לישון" נעמי אמרה
*******
נכנסתי לאמבטיה, היא הייתה חמימה ונעימה, היה לי טוב. שיחקתי לי ברגליים, ואז מישהו ניכנס לחדר.
זה היה דיקסון. הוא חייך, היו לו שתי שיניים מוזרות שמבצבצות.
הסתכלתי אליהן , הוא חייך חייוך ערמומי, והלך. הבנתי מה הוא. ערפד.
"קומי ג'ייד" אנני באה
דיקסון ניכנס חזרה לאמבטיה הוא התקרב וחשף את שיניו הערפדיות. והסתכל אליי. הוא התקרב עוד ועוד לכיוון הצוואר שלי, התרחקתי עוד ועוד עד שהוא התקרב במהירות ו...
*******
התעוררתי. לא הצלחתי לינשום. לא ידעתי איפה אני, זה ניראה שמו בית חולים מה אני עושה פה, כמו מטומטמת שאלתי איפה אני, הייתי מבולבלת.
"איפה אני"
YOU ARE READING
best mistakes
Novela Juvenilמסופר על ג׳ייד ילדה רגילה בכיתה ט׳ בת 15. ג׳ייד : עיניים כחולות סגולות נוצצות, גבוהה, רזה, בלונדינית ורוסיה. כולם אומרים שהיא מדהימה, אבל היא חושבת שזה שקר. לג׳ייד יש אחות תאומה: פרי. היא תמיד מספרת לה הכול. ג׳ייד לא מאוד מקובלת כל כך כמו החברות...
