אירוני, לא כך?- BXB

פרק 6

אני יושב בשקט על הרצפה הקרה
מרגיש את הבעיטות החזקות וחסרות הרחמים של הנערים שמסביבי בעוד הם מטיחים בי עלבונות שנחרטו בזיכרוני
' הומו מסריח , פריק , מפגר ,טעות , כישלון , אנורקס , מפלצת
ואני פשוט יושב שם ויודע שכל מילה שאוציא מפי תוכל לגרום לפציעות יותר חזקות שעלולות להרוג אותי אז כדאי שאני אסבול ואחליט לשתוק עד שהם יתרחקו .
אז סגרתי את עיניי
רוצה להתרחק מהמציאות
מרגיש את גופי נחלש
רק מחכה שזה יגמר ושהם יעזבו אותי .
עד שהרגשתי מישהו אוחז בצווארון של חולצתי ומרים אותי באגרסיביות מעלה , מנתק את רגלי מהרצפה וגורם לאוויר שבגרוני להגמר לאט לאט ופותח את עיני בחולשה ופחד , פחד שיכו אותי פעם נוספת וחזר יותר עד שאמות ,מרגיש את החשכה שאט אט אופפת את גופי השרוע באוויר ופוגש בעיניים שלו. העיניים שגרמו לי לרצות לסיים את הכל , העיניים שפגשתי כל יום מחדש , העיניים שרצו להרוג אותי , העיניים של דניאל " אז עכשיו אתה גם אילם ? " הוא שאל בקול לגלגני ואני עניתי לו בכוח המועט שהיה לי בשקט " ת-תפסיק " והוא רק העיף את אגרופו לכיווני והעיף את גופי החלש והפגוע לצידו השני של המסדרון הארוך של בית הספר בעוד הוא צועק " שמעתם אותו ?! הפריק רוצה שאני אפסיק " וחיקה את קולי בסוף המשפט , הוסיף צחוק מרושע וחזר להסתכל עליי " מה אתה לא מבין פריק ? אני בחיים לא אפסיק " אמר ,הוסיף בעיטה קטנה וחזר לחבורתו . אני בקושי הצלחתי לזוז אז פשוט נשארתי שכוב על הרצפה למשך כמה שניות ואז התרוממתי לאט וצלעתי לכיתה , חצי עיוור בזכות הפנס שדניאל יצר בעיני .
כשהגעתי לכיתה שמעתי את כל הנערים מתחילים להתלחשש ולהצביע לכיווני , דבר שהייתי די רגיל אליו אבל עדיין לא יכולתי שלא לשמוע חלק מהנערים שדיברו בקול חזק יותר ואמרו ' מכוער, דפוק, טעות , פאקינג מגיע להומו הזה ..' ועוד עלבונות מהסוג הזה שלא יכלתי לשמוע יותר אז פשוט לקחתי את התיק שלי ורצתי אל מחוץ לכיתה בדרך לשירותים . כשהגעתי נכנסתי במהירות לאחד התאים והתחלתי לבכות ולחפש בתיקי את הקופסא הקטנה , לאחר כמה שניות מצאתי אותה ומשכתי אותה בעדינות מהתיק ופותח אותה ...
פתחתי את הקופסא הקטנה המלאה בלהבים ותחבושות קטנות , מחליט להוציא את הלהב החד ביותר שצבוע בצבעים הולוגרפים ומביט בנוזל הארגמני שמטפטף מהחתך הטרי על זרועי ומשכיח את כל הבעיות שיש לי עכשיו, עם הזמן אני התמכרתי לתחושת הכאב שהברזל הקר משאיר על זרועי וגורם למוכי להתרוקן כמעט לגמרי ממחשבות . כמעט כולן , המחשבות שנשארו במוחי בעוד אני צופה בדם שמטפטף מזרועי ומשאיר את עורי חיוור כמו סיד הן הירידות על עצמי " כולם צודקים ~ אני כישלון ~ אין לי מקום בעולם הזה ~ אני פשוט אכזבה טהורה ~ הכל היה יכול להיות הרבה יותר טוב אם פשוט הייתי נעלם ~ אם לא הייתי נולד " אני ממלמל בשקט בעוד אני חותך חתך נוסף וצופה בטשטוש בשלולית האדמדמה שנוצרה על הרצפה ולאט לאט מתחיל לאבד את הכרתי . הזיכרון הבא שלי היה כשהאור הלבן והחזק של בית החולים מכאיב לעיניי אז אני חוזר לסגור אותם כשאני שומע את המנהל ואת אמא שלי קרובים אלי, אמא שלי בוכה והמנהל ממשיך לנחם אותה וחוזר על המילים 'הכל יהיה בסדר' ולאט לאט מבלי שהם שמים לב אני פותח את עיני פעם נוספת בכאבים ורואה את העיניים האדומות של אימי ואת המנהל שמחבק אותה ואני מבחין בכלוב קטן שהיא מחזיקה בידיה ואומר בשקט מפתיע את שניהם " מ-מה זה ?" והרמתי את ידי הכואבת לכיוון אמא שלי וגורם לה לקפוץ מעט בבהלה כששמעה את קולי והיא אמרה במהירות ובלי לקחת אוויר "ג'וי ! מה-קרה?" וממש לא היה לי כוח לומר אפילו שלוש מילים אז רק חזרתי על שאלתי פעם נוספת " מה ז-זה ?" ומצביע פעם נוספת על הכלוב השחור שכל מה שיכלתי לראות בינתיים עם עיניי המטושטשות היו כתם לבן עם זוג נקודות כחולות והיא רק חייכה "חבר אמיתי".
חזרה למציאות :
התעוררתי בזעזוע מהפלאשבאק כשמישהו שהתיישב מעלי נותן לי סטירות עדינות , טוב זה לא בדיוק סטירות אממ ליטופים אגרסיביים ? כן ליטופים אגרסיביים ואני שמעתי את קולו העדין והמודאג אומר "ג'וי תתעורר ! זה רק סיוט ! זה כבר נגמר ! ג'וי תתעורר ! ליס תביאי לי מים " כנראה שהוא באמת מכיר אותי ממש טוב אם הוא יודע על ההתקפים , אז פתחתי את עיניי והן גילו את הפנים המושלמות של דיפר.
רעדתי מפחד והלחיים שלי התרטבו לגמרי מהדמעות המלוחות והגדולות שנזלו מעיניי והותירו שובל על לחיי הסמוקות והוא חיבק אותי באנחת הקלה ומזויית עיניי ראיתי את אמי המודאגת והמבולבלת שרק קפאה במקומה רחוקה מעט ולא מבינה מה קורה .
-
אחרי כמה דקות כשדיפר הסביר לאמא את מה שקרה היא נרגעה והתיישבנו לאכול ,אכלנו פאנקייקים ממש טעימים שאמא שלי הכינה.
ממש התגעגעתי לטעם של זה כי אין לי מושג איך להכין פאנקייקים, אני ודיפר לא יכלנו להפסיק לאכול מהפאנקייקים האלוהיים שהיא הכינה.
היא צפתה בנו והחלה לצחקק כי שמתי , שמתי קצת יותר מדי מייפל שכנראה שבמקום לאכול את הפאנקייקים בתוספת המייפל אכלתי את המייפל בתוספת הפאנקייקים ,אופס ?
אכלתי פאנקייק אחד או שניים או יותר... זה מאכל אלוהי ,לבצק הפריך הזה טעם אלוהי והתוספת המדהימה של הנוזל השקוף והכתום שנזל בגרון שלי והחליק במהירות היה קסום בשילוב עם החמאה השומנית .
נשארנו בשקט עד שסיימנו לאכול ואז היינו צריכים לצאת לבית הספר " אני יכולה לקחת אתכם היום , גם ככה העבודה שלי מתחילה מאוחר יותר " אמא אמרה ואני שאלתי בבלבול "אתכם ?" והיא הנהנה והביטה על דיפר שהיה לבוש בחולצה השחורה שלו שהבליטה את הקוביות שלו , ואני מהנהן ובוהה בו כמו דביל ורק חושב לעצמי 'איך לעזאזל לחתולים יש קוביות ?' עד שהוא התחיל לצעוד לעברי , אמנם קצת עקום אבל עדיין לצעוד לעברי , לשים את ידו על כתפי ולאמר " אממ... אתה בסדר ?" והסמקתי ממשמע קולו המלאכי והמושלם שגרם לי צמרמורת אז כל מה שעשיתי היה להנהן במהירות ולצפות בו צוחק ממבוכה ויצאנו החוצה אל מכונית הפורד הלבנה שלנו , הנה זה מתחיל.
-
הנסיעה הייתה די שקטה עד שהגענו לבית הספר ואני פשוט עמדתי שם בוהה בו במשך כמה שניות "בו " דיפר המחוייך שבר את הדממה ששררה באוזניי ואני קפצתי מבהלה.
הוא התחיל לצחוק ואני השפלתי את ראשי בעצב נזכר בשנה שעברה בבית הספר בעוד שאמא שלי נוסעת לעבודה שלה ודיפר הרים את ראשי " היי אל תדאג הכל יהיה בסדר , יש לך אותי " הוא אמר והוא הלך צעד נוסף לכיוון בית הספר ונפל.
גלגלתי את עיני והושטתי יד כדי לעזור לו ואמרתי " תיזהר לא ליפול " בציניות ועכשיו הגיע תורו לגלגל עיניים כחולות שגרמו לליבי לנתר מהחזה שלי לשנייה ולחזור למקומו .

מקווה שאתם נהנים מהסיפור עד עכשיו , שולח חיבוקים ממני , רן 💛