בעולם של מתבגרים, בין מסדרונות התיכונים, הדבר הכי חשוב שקיים הוא כמובן התיוגים שנותנים לכל נער- בין אם זה המקובל, החנון, קפטן קבוצת הכדורגל או אפילו פריק.
וג'וי, בן הנוער שלומד בכיתה י'א אחרי הכל הוא מוזר לחלוטין. שונה מכל מי שאי פעם הכיר ונקודת המב...
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
"ג'וי" דיפר גנח לתוך האוזן שלי והעיר אותי, חייכתי "בוקר טוב גם לך" אחזתי בגופו שעטף את שלי " בוא נלך לים" הצעתי ודיפר צחק ונענע את ראשו,יכלתי להרגיש את זה, הראש שלו היה מונח על הכתף שלי וכל קול שיצא מפיו יכל להגיע ישירות לתוך אוזניי והצחוק שלו פשוט גרם ללב שלי להחסיר פעימה, שיחקתי בשיער שלו "לא הרעיון הכי טוב להציע לחתול..." הוא מלמל "נכון, למה חתולים שונאים מים?" שאלתי אותו בגיחוך "מים גורמים לפרווה שלנו להיות כבדה כל כך" הוא הסביר, טיפס עליי והניח על שפתיי נשיקה חטופה "איכס.." הקול הצרוד שלי נשמע "עוד לא צחצחנו שיניים" הוא עבר לנשק את הצוואר שלי וגלגלתי את עיניי בעונג מהול בציניות, דחפתי אותו ממני "לצחצח שיניים" דחפתי את האצבע שלי אל החזה שלו והוא נאנח, קמנו והלכנו אל חדר השירותים בשביל לצחצח שיניים, שנינו בלי חולצות. הוא חייך אליי חיוך לבן ונקי "עכשיו אפשר לנשק אותך?" ירקתי את הקצף הלבן לתוך הכיור והנהנתי, הוא לא חיכה יותר מדי וקפץ על שפתיי "מממ" התענגתי על טעם הקינמון המתוק שנשאר עליו ממשחת השיניים, הברזלים התנגשו והוא החזיק את לחיי בידיו הרכות עד שהוא עזב ושנינו צחקקנו מחוסר אוויר "תודה התנשמתי תוך כדי צחקוקים וכך גם הוא "היי תחרות עד המטבח!! מי שמפסיד מכין לנו אוכל!!" הכרזתי בצחקוק והתחלתי לרוץ לכיוון המטבח כשהוא אחריי, נפלתי במדרגות והראש שלי נפגע כמה פעמים. ---- "רופא!! הוא מתעורר!!" שמעתי את אמא שלי בוכה ואת הדלת נפתחת אל החדר, הייתי מחובר למכונות שונות ועל היד שלי הייתה אינפוזיה, הגוף שלי היה קטן כל כך " הוא ער?" אמא המשיכה לבכות בהיסטריה,היא החזיקה את היד שלי ולא יכלתי לפתוח את העיניים "הוא... ער" אני משער שזה היה הרופא, אמא שלי חיבקה את הגוף שלי ואני הרמתי את היד שלי אל הגב שלה "ג'וי שלי!" היא חיזקה את החיבוק ובכתה עוד יותר "למה ניסית לעשות את זה" הקול הכאוב שלה צבט את הלב שלי "נ..." ניסיתי לדבר אבל הקול שלי כמעט נעלם, היא בכתה כל כך הרבה כשהוצאתי את הצליל הזה "זה בסדר ילד חזק שלי" פתחתי את העיניים שלי באיטיות, מנסה להתרגל לתחושת האור בעיניים, דה ז'ה וו קטן הכה בי "ג'וי.." היא בכתה וחייכה "העיניים שלך, לא ראיתי אותן כל כך הרבה זמן" היא ליטפה את לחיי בצורה אימהית "אני אוהבת אותך ואני פה" היא חייכה אליי והחזרתי לה חיוך קטן שלקח ממני כל כך הרבה מאמץ " אתה זוכר אותי?" היא הביטה בי במבט דואג והנהנתי, למה שלא אזכור? "ת-תרג-תרגעי" לחשתי והחזקתי את היד שלה, היא רק המשיכה לבכות, חיכיתי במשך כמה דקות שהיא תסיים עם זה "איפה ד-דיפר?" נשכתי את השפה שלי בעדינות, הייתי חלש כל כך,היא הסתכלה עליי בכיווץ גבות "דיפר?" היא נעצה בי מבט מבולבל "ה-הבן זוג שלי" ניסיתי להזכיר לה והיא החליפה את המבט שלה לאחד רך "מותק אתה הומו?" היא יודעת את זה, לא? הנהנתי בביטחון "אני לא יודעת מי זה דיפר" היא כיווצה את פניה "אני רוצה לראות את דיפר" התחלתי לבכות בשקט והיא חיבקה אותי, רופא נכנס אל החדר "הטיפול הקרוב יכלול פגישות שבועיות אצל פסיכולוג ובעוד כמה ימים תיפגש עם הפסיכיאטרית בשביל שתמליץ על כדורים." הוא דיבר אל אמא שלי "אבל רק נפלתי מהמדרגות" הסתכלתי על שניהם והם הסתכלו עליי כאילו הם בדיוק ראו רוח, אמא שלי התקרבה אליי "ג'וי? אתה.." היא בלעה רוק "ניסית להתאבד" הקול שלה רעד "לפני שלוש שנים" ניסיתי לצחוק "לפניי חודש וחצי..." אמא שלי נחרדה "לא!" צעקתי בפתאומיות, זה לא קורה... זה לא קורה... זה לא קורה!!! לעזאזל זה לא יכול לקרות לי "תביאו לי את דיפר!!!" צעקתי ובריכת דמעות יצאה מעיניי "תביאו!!! את דיפר!!" צרחתי וניסיתי לקום ממיטת בית החולים, אמא שלי נראתה מודאגת כל כך כשנפלתי על הרצפה, הגוף שלי היה חלש מדי "דיפר לא קיים" אמא שלי אמרה לי את המילים שהיה לי הכי קשה לשמוע "אמא אני צריך את דיפר." קבעתי והיא הרימה אותי אל המיטה בישיבה "ג'וי אתה היית בתרדמת במשך חודש וחצי ובזמן הזה לא בא לבקר אף אחד בשם דיפר" היא ניסתה להחדיר בי קצת היגיון ואני רק נכנעתי את ראשי והמשכתי לבכות "ודניאל... אבא שלו..דיפר... אבא שלי" הבטתי לה בעיניים "אבא שלך?" העיניים שלה נצצו. ---- "אז לגבי דיפר הזה מי הוא?" אמא שלי חייכה, החיוך נראה לא אמיתי כאילו הוא מסתיר כאב... אני מחייך ומתחיל לספר "החבר הכי טוב שלי" ניסיתי לדבר עליו " הוא לא כמו כולם" הבטתי על תקרת בית החולים ולקחתי נשימה עמוקה "הוא יפה" צחקקתי "וחכם" החיוך שלי גדל " הוא לא כמו כל השאר" דיברתי עליו בהתלהבות ולאמא שלי הופיע חיוך קטן "והוא טיפש" גלגלתי את עיניי,החיוך שלי נמחק והפך למבט כואב בתוך שנייה, העיניים שלי נצצו "איך הוא נראה?" אמא שלי שאלה וליטפה את השיער השחור שלי " יש לו פרווה לבנה" היא קטעה אותי בצחוק חלש "פרווה?" היא הרימה גבה והנהנתי, היא לא תבין "אמרתי לך שהוא לא כמו כולם" המשכתי לספר "ועיניים כחולות שגרמו לי לטבוע בהן" נזכרתי בפנים שלו"ושפתי דובדבן עם חיוך לבן" לא יכלתי להפסיק לדבר "בן כמה הוא?" היא שאלה ואני גיחכתי "שש עשרה.. שנתיים, תלוי את מי את שואלת" שיחקתי עם המצעים של המיטה והיא החזירה לי מבט מבולבל " הוא עשה אותך שמח?" הנהנתי במהירות "יום אחד אתה תמצא את הדיפר שלך" היא חיבקה אותי חיבוק אימהי ואוהב "תודה " חזרתי לבכות, התגעגעתי אליה. ---- מאז החלומות עליו רודפים אותי, החיוך שלו והדמיון שלו מחכה לי בחדר בית החולים אבל איכשהו הם נעלמו יומיים לפני החזרה שלי ללימודים "ג'וי!! בית ספר!" אמא נענעה את גופי ואני נאנחתי בחיוך, יום ראשון שאני חוזר לבית הספר "אני ער אני ער" הקול שלי היה עמוק וצרוד, שפשפתי את העיניים שלי "אוקיי מתוק תתכונן" היא נישקה את לחיי ואני קמתי, החורף הגיע והיה קריר בחוץ, שנאתי לחזור לבית הספר אחרי כמעט חצי שנה שלא הייתי בו. לבשתי סוודר שחור עם סמל של בית הספר ומכנס ג'ינס כהה שהחמיא לי, צחצחתי שיניים, סידרתי את השיער וירדתי למטה "הנה האוכל" אמא שלי הכניסה את הקופסה לתוך התיק והניחה נשיקה ל-לחיי "תודה אמא!" יצאתי בריצה. "אל תשכח למצוא את הדיפר שלך" היא צעקה לי וגיחכתי, הייתי מטופל קבוע אצל הפסיכולוג והרגשתי כל כך הרבה יותר טוב מאז שהתחלתי לדבר איתו, הוא די נחמד אחרי הכל וקיבלתי תרופות עם שמות מסובכים מהפסיכיאטרית שאני לוקח פעם בכמה זמן, לחזור לשגרה מרגיש כל כך מוזר אחרי כל כך הרבה זמן. עליתי על האוטובוס התיישבתי ליד אחד הנערים, חייכתי אליו והוא אליי, חיברתי את האוזניות אל האוזניים וחיכיתי שאגיע לתחנה של בית הספר "תחנה אחרונה" הכריזה של האוטובוס הכריזה ומיהרתי לרוץ לבית הספר כדי שלא אאחר, נתקעתי באחד הנערים ומיהרתי להצטער בלי להביט בפנים שלו. הגעתי אל הכיתה והתיישבתי בשולחן השני של השורה האחרונה משמאל, דניאל נכנס אל הכיתה וצמרמורות עברה בגופי מלווה בתחושת דה ז'ה וו קטנה שעקצה אותי, נשמתי עמוק וקלטתי אותו מתיישב מאחוריי ומעביר לי פתק שעליו היה מקושקש בצורה צולעת את המילה 'סליחה ילד' או יופי, נחמד לדעת שהוא עדיין לא זוכר את השם שלי. " תשמור את האוייבים שלך קרובים אליך" נזכרתי העצה של הפסיכולוג והסתובבתי אל דניאל "זה בסדר אחי" חייכתי אליו וכמו שעון המורה נכנסה "שקט שקט שקט!!" היא צעקה, אני אשקר אם אגיד שלא התגעגעתי לזה "תלמידים חדשים הגיעו ואני מבקשת שתהיו נחמדים אבל לפני הכל למצוא כפיים לג'וי שחזר ללמוד איתנו " המורה החייכנית מחאה כפיים וכך גם כל הכיתה,הייתי מובך ותקעתי את הראש שלי בתוך המחברת שלי שבה ציירתי כד שהשיעור האמיתי יתחיל "ועכשיו לתלמידים החדשים.." היא קראה שמות של כמה תלמידים שנכנסו אל הכיתה אחד אחרי השני "והאחרונים הם שי-רה ו..דיפר!" היא סיימה את הקראת השמות ואני חייכתי באירוניה, אחד התלמידים התיישב לידי " יש לך חיוך נחמד" גלגלתי את עיניי, הגבות שלי התכווצו. הקול הזה... לעזאזל הוא היה מוכר, הרמתי את מבטי במהירות; שיער לבן, עיניים כחולות ושפתי דובדבן "דיפר."
הסוף. אני לא יכול להפרד מהסיפור הזה פה אז החלטתי לעשות פרק הבא... פרידה אחרונה💛 אז עד הפעם הבאה, אוהב אתכם ממני רן:):
