את/ה:
אני חייה, אני חייה.
אני לא כועסת עליך, לא עשית שום דבר לא בסדר.
אין לי כוח להסביר למה לא הייתי אתמול.
למה היית צריך לדבר?
ג׳ימין:
היי, כבר חשבתי שעשיתי משהו לא בסדר.
את לא חייבת לספר. זאת בחירה שלך.
סתם, חברים שלי הלכו לישון מוקדם אז היה לי הרבה זמן פנוי, חשבתי אולי תרצי לדבר.
את/ה:
זה ממש מתוק מצדך, ג׳ימיני.
ג׳ימין:
תודה? נראלי...
את/ה:
רגע, אתה גר עם חברים שלך בדירה משלכם או שעשיתם משהו מיוחד ביחד הלילה?
ג׳ימין:
אני גר איתם.
את/ה:
איזה כיף לך! גם אני רוצה לגור עם חברות שלי.
ג׳ימין:
זה בכלל לא כיף!
את יודעת כמה זה קשה לגור באותו בית עם שני ילדים בני חמש, פצצת אנרגיה, סבא ועוד שניים שמתנהגים כמו אמא ואבא שלנו?!
את/ה:
לפחות אתה בחרת לגור איתם.
הם חברים שלך.
הם אוהבים אותך.
אכפת להם ממך.
ג׳ימין:
אני מבין שאצלך בבית זה לא ככה...
את/ה:
לא, זה לא. ממש לא.
לא מתקרב אפילו.
ג׳ימין:
אני יכול לשאול שאלה?
זה בסדר אם תבחרי לא לענות עליה.
את/ה:
אתה יכול לשאול, לא מבטיחה שתקבל תשובה.
ג׳ימין:
ההורים שלך מכים אותך?
את/ה:
לא, הם פשוט מתעלמים ממני.
ג׳ימין:
לפחות הם לא מרביצים לך...
את/ה:
אני ממש לא רוצה שהם יכו אותי אבל, אם הם היו עושים את זה לפחות הייתי יודעת שהם מודעים לקיומי.
ג׳ימין:
משפחות קוריאניות הן לא המשפחות הכי חמות העולם, זה נכון. ההורים שלי כרגע ממש תומכים בי, אבל לא תמיד הם היו ככה. וגם אם כן, הם תמיד היו קשוחים מאוד ולא נתנו לי להתפשר על כלום. אני מניח שבגלל זה אני פרפקציוניסט כלפי עצמי.
את/ה:
להורים שלי כל כך לא אכפת מה אני אהיה. מצידם שאני אהיה מתה.
ג׳ימין:
תראי, אני לא מכיר את ההורים שלך, אבל אני באמת לא חושב שזה נכון. אני חושב שאם יקרה לך משהו, הם הראשונים שידאגו לך.
את/ה:
אולי...
תודה, עזרת לי לחשוב בהיגיון.
ג׳ימין:
אין על מה, תמיד פה לעזור.
YOU ARE READING
טעות במספר
Fanfictionמה קורה כאשר פארק ג'ימין שולח בטעות הודעה לאחת הארמי? לי צ׳אן היא ארמי בת 23 מסיאול. היא אוהבת את ג׳ימין יותר מכל דבר אחר ולא מעלה בדעתה שהאדם איתו היא מתכתבת הוא אותו פארק ג׳ימין שהיא מעריצה.
