הביתה - לרגע 2

הביתה - פרק 12: אטביע את צערי בקוטג'

פרק 12: אטביע את צערי בקוטג'

הספרייה הייתה שקטה רוב הזמן, אבל עכשיו שררה בה דממה גמורה. עידו עדיין עמד בין מדפי הספרים, הטלפון בידיו, ושפתו התחתונה שמוטה בתדהמה בעודו בוהה בחברתו, שהחזירה לו מבט מבוהל. אביתר טמן את פניו בידיו, אשם ונכלם, וגם מעיין נראתה אשמה. גיא נראה כאילו לעולם לא ייצא מההלם שבו שקע, ואיתן ואמיר הביטו זה בזה בחשש מה, תוהים מה עומד לקרות עכשיו. הילה אחזה ברקותיה והנידה ראשה מצד לצד, לא מאמינה שזה באמת קרה. שחר פשוט העבירה מבט על כולם, כאילו לא הופתעה כלל מהדבר...

...ודנה נראתה מאושרת. "בוא, עידו," היא הייתה הראשונה שקטעה את הדממה, "בוא, תשחק איתנו!"

עידו שתק לכמה רגעים. הוא עדיין בהה בשובל. "אני אוותר," אמר בקול יבש, ואז הסתובב, ממהר לכיוון דלתות הספרייה, רק כדי להיווכח שהן עדיין נעולות, אבל פורץ הדלתות כבר עמד בצד השני והתחיל לעבוד.

"טוב, זה חבל," אמרה דנה בקלילות, "בואו נמשיך." היא סובבה את הבקבוק, לא מנסה אפילו להסתיר את שמחתה לאיד.

שובל הייתה קפואה במשך כל הדקה הארוכה הזאת, אבל עכשיו, כשקולה המעצבן של דנה חדר סוף-סוף לתודעתה, היא התעוררה. היא קפצה ממקומה ורצה אחרי עידו. "עידו!" צעקה, אבל בדיוק אז פורץ הדלתות פתח את הדלת, ועידו שעט החוצה בלי לתת בה ולו מבט אחד.

"אוי, תראו," המשיכה דנה לפטפט, "הם פתחו את הדלת! אבל אני דווקא רוצה להמשיך לשחק. מישהו מצטרף אליי?"

כולם קמו בבת-אחת. כולם חוץ מאביתר. הוא נשאר במקומו ונעץ בדנה מבט זועם. החבורה לא עמדה להישאר ולשאול אותם אם הם רוצים לבוא; הם מיהרו לצאת מהספרייה, תרים במסדרונות אחרי שובל או עידו.

"זה באשמתי," מעיין נראתה כאילו היא עומדת לבכות. "אלוהים, למה אני כזאת סתומה? למה לא הזהרתם אותי?" מיהרה להפיל את האשמה שהודתה בה לפני רגע על מישהו אחר.

גיא גלגל עיניים. "הזהרנו, אבל את התנהגת כמו סתומה ועשית להם לחץ חברתי."

"אני כזאת סתומה!" זעקה מעיין ושעטה במורד המדרגות.

"כן, את באמת די סתומה לפעמים," אישר גיא, שרץ לצידה, והם נכנסו כסערה אל חדר 61.

"באמת תודה, גיא," רטנה מעיין. שובל ועידו לא נראו בחדר.

"מתי שתצטרכי," גיא לא יכול היה שלא לצחוק. הם הביטו סביב. שובל ועידו אמנם לא היו שם, אבל שאר החבורה דווקא כן. "אתם מחכים להם?" שאל גיא בבלבול.

הילה הנידה בראשה. "החלטנו לעזוב אותם," אמרה, "הם צריכים להתמודד עם זה לבד."

לרגע גיא נראה כאילו הוא עומד למחות, אבל אז הוא נכנע. "טוב, אני מניח שזה נכון," מלמל. הוא הביט סביב, על חבריו, שנראו מיואשים. "אתם חושבים שהם ייפרדו?" שאל בחשש.