הביתה - לרגע 2

הביתה - פרק 26: הדרך הביתה

פרק 26: הדרך הביתה

הדוקטור הכריז שהפציעות הן פציעות יבשות, ושיחרר את כולם הביתה אחרי פחות משעה. השוטרים לא עזבו אותם המון זמן, אבל בסופו של דבר הוחלט שהכול עם בני החבורה בסדר, והם חזרו ל'פסגות', אבל עידו לא הרגיש בסדר. הוא שכב במיטה שלו בחדר 17 וחיבק את הכתף שלו, שבערה מכאבים.

היה לו קשה לעצום עין. הוא עדיין זכר אין הבריונים התנפלו עליהם בתחנת האוטובוס. אף אחד לא זיהה אותם, והם שאלו אם הם לומדים ב'פסגות', ואיפה גיא תכלת. "הוא באנגליה," מלמל אז עידו, והחשד התעורר אצלו. "למה?" והבריונים בכלל לא ענו; התשובה היחידה שהחבורה קיבלה הייתה אגרוף בפרצוף.

הדבר הבא שעידו הרגיש היה הדם שזלג מהאף שלו. הוא לא הבין איך הרופא חשב שהאף שלו לא שבור, שלא לדבר על הכתף. הוא שכב על הרצפה בתחנת האוטובוס וצרח מכאבים. הוא חשב שהוא מתחיל להזות; מסביב לו החברים שלו חטפו מכות אחת אחרי השנייה, והוא היה משותק מכאבים, לא מסוגל לזוז, בטח שלא לעזור להם. ואז, כמו משומקום, אמיר התפרץ פנימה בצעקות מלחמה. רגע... אמיר? בשלב הזה עידו היה בטוח שהוא הוזה, אבל לא - אמיר, עם כל אימוני הכושר שלו, הצליח לגבור על שלושת הבריונים עד שהאמבולנס והמשטרה הגיעו, ואפשר להגיד שהוא הציל את החבורה כולה.

עכשיו עידו היה בחדר 17, מותש וכאוב. אמיר עזב כדי לקבל את פני המעריצים החדשים שלו, שחזרו מסוף שבוע שלו בבית ישר לרכילות החמה על המכות. כולם התפעלו ממנו והחמיאו לו, ולעידו זה עלה על העצבים, אבל הוא לא אמר כלום.

"עידו!" דלת חדר 17 נפתחה, ועידו פקח את עיניו בדיוק כשרעמת שיער ג'ינג'ית נדחפה אל שדה ראייתו. "שמעתי מה קרה! אתה בסדר? לא שברת כלום?" שאלה רוני, ועיניה החומות נמלאו דאגה.

עידו הסמיק. "אני בסדר," גמגם במבוכה. "אל תדאגי."

רוני נפלה עליו בחיבוק, בוכה מרוב הקלה. "כל כך דאגתי!"

ואז היא עשתה משהו שעידו בכלל לא ציפה לו; היא נשענה קדימה, מחייכת אליו, שמחה שהכול בסדר, ולפני שהוא הבין מה קורה, השיערות הג'ינג'יות שלה התקרבו אליו, והנמשים שלה נעשו יותר ויותר בולטים בפניה, והוא הרגיש את האף שלה נוגע בשלו, והעיניים שלה נעצמו ברגע שהשפתיים שלהם נפגשו. רוני נישקה אותו לרגע קצרצר, ואז מיהרה אחורה.

עידו בהה בה. "וואו," פלט לבסוף, והרגיש איך הוא מסמיק אפילו יותר. גם רוני הסמיקה, והשפילה את מבטה. "אז אני מבין שאת לא שונאת אותי כי כמעט דרסתי אותך," הוסיף עידו בחיוך ערמומי, והיא דחפה אותו בחזרה למיטה וצחקה.

"אף פעם לא שנאתי אותך על זה," אמרה.

הוא לא יכול היה שלא לחייך אליה. הוא נזכר איך בדיוק אחרי אותה התאונה גיא שידל אותו להתחיל עם רוני, ועידו לא יכול היה להמשיך הלאה; הוא עוד היה תקוע בעבר, עם שובל. אבל עכשיו משהו בתוכו אמר לו שזה בדיוק הזמן הנכון. "מזל," לחש עידו, קולו נמוך, והתקרב אליה שוב. העיניים שלה זרחו מאושר, והוא נישק אותה, והרגיש כאילו זאת התחלה של משהו טוב.