//ג'ונגקוק//
"מה זו הפינה הזו?" שאל טאהיונג בניסיון לפרש את קולי.
"זו? זו הפינה שהייתי יושב בה עם החבר הכי טוב שלי פעם..." אמרתי מנסה להחזיק את הדמעות שלי.
"הו... הבנתי. למה אין פה אף אחד?" הוא שאל ורק רציתי לקבור את עצמי "אף אחד לא באמת יודע על האזור הזה חוץ ממני ו... וממך..." אמרתי והוא הרים את גבתו בשאלה.
"מה עם החבר ההוא שלך?" הוא שאל ואני בלעתי את רוקי. "זה היה הסוד רק שלי ושלו, לא דאגתי שהוא יספר על המקום הזה כי... שניים יכולים לשמור על סוד אם אחד מהם מת, נכון?" אמרתי ודמעותי החלו לרדת.
"מ- מת?" הוא שאל בבהלה שהייתה נראית מעט מזויפת. "כ- כן..." השבתי מנסה למנוע מהן לזלוג אפילו יותר. "אממ... אני יכול ל- לשאול מה קרה?" הוא שאל ואני חייכתי.
"ל- לפני כמעט שבועיים ה- הוא ה- הת- התאבד..." ניגבתי את דמעותי והוא השפיל את מבטו. "א- אני מצטער, קוקי..." הוא אמר והכינוי הזה גרם לי לבכות אפילו יותר.
"א- אל תבכה..." הוא אמר בקול שבור. "סליחה... ז- זה פשוט שג'י- טאה, החבר ההוא, הוא היה היחיד ש- שקרא לי ככה..." אמרתי והדמעות שלי לא הפסיקו לזרום.
"אז אם זה מפריע לך, אני לא אקרא לך ככה יותר" הוא אמר וחייך מעט, מנגב את דמעותי מלחיי.
"ז- זה בסדר... אני צריך להמשיך הלאה..." אמרתי וחייכתי אליו והוא בתגובה רק שתק וחיבק אותי. "אם אתה צריך לפרוק משהו, אני פה" הוא אמר.
בדרך כלל ילדים מבית הספר היו לועגים לי, מקניטים אותי ומכים אותי אם הייתי בוכה לידם, איתו זה היה שונה. בפעם הראשונה, הרגשתי שבאמת יש מישהו שמבין אותי. בפעם הראשונה, הרגשתי שיש מישהו שלא ישפוט אותי על זה שקצת קשה לי.
תודה לך, קים טאהיונג.
YOU ARE READING
Tell Me, Why?
Randomג'י- טאה שלי, למה? למה עשית את זה? למה עזבת אותי פה? למה הפרת את ההבטחה שלך? למה? //הושלם//
