היה בוקר כשראיתי את המקום הזה והילדים האלה לראשונה... הם נראו לי מוזרים, איך קרה שהם החברים הכי טובים שלי?
"לילי! קומי כבר! בוקר!"
"אני ערה! קרצייה!!"
"חחח, אני קרצייה?" אנסטסיה מזרקה עליי כרית.
התעוררתי לאט התמתחתי, התלבשתי, התארגנתי...
"מוכנה נטי?" שאלתי את אנסטסיה שהסתיים לקרוא לה נטי.
"כן" היא סידרה את החזייה לבדה חולצה ויצאה סוף סוף.
יאללה לבי"ס!
"אמא את מוכנה?"
"אני קצת חולה... אבא ייקח אותכם היום..."
אני, נטי התאומה שלי ובני אחי הקטן היינו מוכנים לצאת, רק חיכינו לאבא שלי, כשהוא הגיע יצאנו... לעבר הדבר הנורא ביותר שקרה אי פעם במשפחה שלנו.
