לפני התאונה אף פעם לא יתייחסתי להבדל הקטן שביני לבין אחותי- העיניים.
אני והאי היינו זהות בכל דבר, בשיער, בפה, באף, בגוף, כשלבשנו אותו דבר הייתה רק דרך אחת להבדיל בינינו- צבע העיניים, העיניים של נטי היו חומות שקדיות, שלי היו סגולות לילך.
הבוקר אני והיא לבשנו אותו דבר, חולצה ירוקה עם סמל בית ספר ומכנסי ג'ינס רפויות שסבתא רחל קנתה לנו, מיד לפני שהיא נעלמה...
הסיפור שלה רדף את המשפחה, ערב סוכות לפני 4 שנים חגגנו כולם בסוכה של דודתי ירדנה. כולם חוץ מסבתא. מתברר שיום קודם לכן ירדנה ובהתאם רבו, ירדנה השתגעה ולא הזמינה את סבתא. אני והאי לא הבנו איפה סבתא, אז הלגיון לחפש אותה בביתה, כשהגענו מצאנו פתק: "אנסטסיה וליליאן היקרות, אין לי זמן להסביר למה הלכתי, אבל זה קשור לעובדה שידעתי שאתם אלה שימצאו את הפתק. בעוד 4 שנים בעשרים לאוקטובר, אתן חייבות ללבוש את המכנסיים האלה וחולצות ירוקות, תשמידו את הפתק! נ.ב. תשמרו שבניאל יילבש נוח וירוק! זה חשוב!!"
ליד הפתק חיכו המכנסיים.
"סבתא רחל" מילמלתי, "היא ידעה"
"כן, אבל איך?" שאלה נטי.
"על מה שתיכן מדברות?" שאל בני
"מותר לספר לו?" שאלתי.
-שתיקה-
"למה שלא תתנו לי?" אמרה סבתא רחל שיצאה מהשיח.
"סבתא!" צעקנו ביחד.
" לפני שמתחילים, קחי לילי, שימי" "מה זה?"
"עדשות חומות"
"מה את עושה פה?" שאל בני כשאני שמתי את העדשות "חשבתי שברחת!"
"בואו אני יסביר לכם הכל בדרך"
"בדרך לאן?" שאלה נטי.
"בדרך למועדון"
