בדרך סבתא עדכנה את בן, וחוץ מזה עפהוסיפה עוד קצת אור.
היא לא ברחה כי ירדנה לא הזמינה אותה!
לא הזמינו אותה כי היא עמדה לברוח, "כשירדנה שמעה שאני חוזרת ליער, היא השתגעה" סבתא מספרת לנו "ואני מבינה אותה... כשהיא הייתה בת 6 ואמכם הייתה בת 2 הלכתי למועדון, התכוונתי להשאר שבוע, אבל בדיוק הותקפנו, נאלצתי להישאר שם חודש שלם." פתאום היא השתתקה, דימיינתי או שיש לה דמעה בעין. "בחודש הזה דודתכן סבלה, הסבא שלכם שתה כל לילה, הפך למטורף, ואני לא הייתי שם כדי להגן על שתי בנותיי."
"מה קרה כשחזרת?" שאל בני.
"גירשתי אותו! והסברתי אותו לא לחזור"
"אבל הוא חזר, נכון?" שאלתי.
"כן, בפעם השנייה שנסעתי, כשירדנה הייתה בת 20 ואמכם בת 16 נסעתי שוב, השארתי אותן לבד, זה היה אמור להיות רק שני לילות. אבל הביקור התארך.
"סביכם- דב, לא רצה את הבנות, הוא רצה לנקום בי, על זה שהשפלתי אותו, הוא כלא אותי ועינה אותי עד שאני יגיד לו איפה הן התחבאו"
"וגיליתי לו?"
"לא, אבל אחרי שבוע הוא עזב אותי, אני חזרתי מהר אליהן, וככה נפלתי למלכודת שלו."
"איזה מלכודת?" שאלה נטי
"הוא עקב אחרי, למסלול עליתי על זה והובלתי אותו למשטרה... בקיצור הדודה לא שמחה כשהיא שמעה שחזרתי ליער... "בצדק!" אמרתי ספק צעקתי.
"זה בגלל שלא ראית את המועדון! יקירתי! פתחי את עינייך והביטי!"
"במה?" שאלתי עייפה מסבתא ומהווים.
"במועדון!"
באותו רגע נשמעה קריאת "וואו" מפינו.
