לא יכולתי להפסיק לחשוב על מה שקרה אתמול.
בחיים לא הרגשתי ככה כלפי אף אחד, הנשיקה הזאת גרמה לבטן שלי להתהפך ולראש שלי להסתחרר.
מה הוא עשה לי?
אלינור לא הייתה בבית, כרגיל, אז החלטתי לקחת את קים איתי לטייל.
״היי אנדרו,.״ התקשרתי לאנדרו, המנהל שלי. לשעבר..
״לואי?״ הוא שאל אותי.
״כן, זה לואי. אני יכול להפגש איתך?״ שאלתי אותו.
״כן, כן בטח. אני מחכה לך.״ הוא אמר וחייכתי במהירות. אני לא יודע למה אבל פשוט חייכתי.
הכל נראה אותו דבר, הכל הרגיש אותו דבר. כולם זיהו אותי, ועל הפנים שלהם הייתה הפתעה, אף אחד לא האמין שחזרתי. אף אחד לא חשב שאחזור.
״לואי,״ אנדרו קרא. ״מה העניינים?״ הוא שאל אותי ומשך אותי לחיבוק קטן.
״היי אנדרו, אני.. אני רוצה לדבר איתך.. עסקים.״ אמרתי בהיסוס.
״כן, כן בוא תשב.״ הוא כיוון את ידו אל הכיסא שממול לשולחן, הלכתי והתיישבתי מולו.
״אז.. אני יודע שעברו כמה שנים מהפעם האחרונה שהופעתי. אולי יהיה לי קשה להסתגל , אולי לא יאהבו אותי. ואולי אני יגלה שאני בכלל לא אוהב או אהבתי את זה אבל אני רוצה לנסות. אני רוצה לנסות לחזור, לבנה לשירה להכל.״ אמרתי במהירות.
״רגע, רגע לואי. לאט. איך העיניים עם אלינור? תראה, אני בטוח שיש עדיין מעריצים שאוהבים אותך, מחכים שתחזור, ואפילו אני חיכיתי כבר חמש שנים?״ הוא שאל.
״כן, חמש שנים.״
״חמש שנים אני מחכה לשיחת טלפון הזאתי, לפגישה הזאתי. ואני בטוח שנוכל לעשות משהו.״ הוא אמר.
כולי מלא ציפיות בקשר לפגישה הזאת ואני עוד מעט אתפוצץ אם אני לא אשמע את ההמשך.
***
לאחר שהצלחתי לצאת מהבניין, אחרי שכולם ׳התנפלו׳ על קים, על כמה שהיא חמודה ויפה, לא יכולתי לשלוט בזה אבל התקשרתי להארי.
״היי.״ אמרתי.
״מי זה?״ הוא אמר בגסות, הקול שלו צרוד משינה, וכבר התחרטתי על זה שהתקשרתי.
״לואי.״ אמרתי ונשכתי את שפתי התחתונה.
״הייי לואי, מה קורה?״ אני מקווה שהוא זוכר את מה שקרה אתמול, או שלא..?
״זוכר שלפני כמה ימים אני הגעתי אליך ושרתי לך ואמרת לי שאני צריך לחזור לשירה ולעסקים שהיו לי פעם אז-״ התחלתי, המילים יצאו מפי ללא שליטה.
״לואי, בבקשה. התעוררתי עכשיו. אולי תבוא אליי ותספר לי?״ הוא אמר.
״אוקיי.״ חייכתי ויכולתי להרגיש את החיוך שלו.
או שרק קיוויתי שהוא מחייך לפחות.
- - -
היי אמממ אני מצטערת שלא העלתי מלא זמן .
הפרק קצר טיפה אבל אני מקווה שתאהבו ;)
YOU ARE READING
The Guy From The Hallway
Fanfictionכשהבטת בעיניו הירוקות, לא יכולת שלא לעמוד ולהסתכל בהם שעות. כשהוא דיבר, לא יכולת לא לשבת ולהקשיב לו, קול צרוד נמוך וכל כך יפהפה. כשהסתכלת עליו, הוא שבה אותך ביופיו. התלתלים, העיניים, השיניים והשפתיים. הגוף, העמידה, הדיבור. בחיים לא חשבתי שאני אמשך...
