המשוררת.

סיפור בחרוזים.

יום מגיע וחולף כמו כל השאר
על החיים ועל המוות, זה סיפור שלא נגמר.
מילד לאבא לזקן הגלגל ממשיך להתגלגל
על עובדות החיים אי אפשר להתבלבל.
אבל רק אצלי עצר הכל,
אלוקים אמר לגופי לחדול.
בלי יכולת לזוז תלויה בין ארץ לשמים
למוות מחכה במיטה שלי בנתיים.
אני פוקדת על מוחי- פעל!
אך זה לא פשוט בכלל.
אחרי שבועות של אי תזוזה
שבכל רגע על אושר אני הוזה.
ברצון להיות ככול האדם
אני לא רוצה להיות מושלם,

הגוף מתאמץ, לבסוף פקחתי עניי
עכשיו רוצה לחיות ופי ממלמל 'הלוואי!'
כל הרופאים עכשיו סבבי
וההיתרגשות מחלחלת בגבי.
התעוררתי, הביטו כולם, שהחיינו!
"אבא" קראתי, אבל אבא לא איתנו,
עכשיו אני לבד, והמיטה לא נוחה,
תומנת ראשי בכרית ובוכה.
למה התעוררתי, שואלת את עצמי
מי איתי בכלל, מי?
בשביל מה לחיות- צועק לי הלב
בשביל למות- עונה הכאב
האדם החשוב בחיי הלך לעולמו,
ולי נשאר רק את דמו.

אחרי שנה
המציאות משתנה-
כל זה זיכרון רחוק,
עכשיו לימדו ממני חוק.
עולם ורוד מחכה לכם מעבר לפינה
וכדי לפגוש אותו תצתרכו רק בינה
אני את האהבתי מצאתי
כך למוות לא רצתי.
אפילו אם חייך לא חיים-
תמיד שימו חיוך על הפנים!